תפיסת בניין הכוח של צה"ל מול האיומים המשתנים: הקיבעון המחשבתי המסוכן – חלק א

This post is also available in: English (אנגלית)

ה"מחלה" היא עולמית, ממש "מגיפה". אלא שאצלנו בישראל מדובר במחלה שעלולה להיות קטלנית מאוד.

המחלה מוגדרת כך – אלה המופקדים על נושא הביטחון הלאומי, כך מסתבר, בדרך כלל נוטים להכין את הצבא למלחמות מהסוג שכבר היה.

בישראל זה מגיע לרמות של אבסורד. פעם היו באירופה גייסות של אלפי טנקים מוכנים למלחמה. זה היה בתקופת ברה"מ. זו התפרקה והטנקים הפכו ללא כל כך חשובים.

גם בישראל צה"ל נערך ברוב המקרים למלחמה של העבר. הרכישות האדירות של מטוסי קרב חמקנים (השבוע נמסר כי בסך הכל ירכשו 42 מטוסים שכל אחד מהם עולה 137 מליון דולר), טנקי מערכה " מרכבה" דור רביעי, נגמ"שי "נמר" ועוד, מוכיחים שההכנות הן למלחמה שכנראה לא תחזור. ברור שלא ניתן להוציא את הכלים האלה מהשרות ושצריך לחדש מלאים, כדי לא לשלוח חיילים לקרב אורבאני בנגמ"שים ממלחמת וייטנאם, אבל כאן זה נעשה כאילו צה"ל ייפגש מחר באלפי טנקים שועטים לעבר הגבול. גם אם זה יקרה, נאמר בגבול עם סוריה, יש פתרונות אחרים. זה כמובן אם חושבים מזווית אחרת אבל זה לא קורה. אין כאן מצב של "שחור" או "לבן", אבל יש צורך בחשיבה אחרת מול האופי המשתנה של העימותים הצבאיים.

Israel HLS

צה"ל נלחם כבר למעלה מ-25 שנים בסוג מלחמה המכונה "מלחמה בעצימות נמוכה". זו מלחמה שמתאפיינת במקרה שלנו בטיפול בעיקר בארגוני טרור. כאן מתחילה הבעיה. מי שמבקר בתעשיות הביטחוניות יודע שיש להן פיתוחים לטיפול יעיל בסוג כזה של מלחמה. הבעיה מתחילה בתפיסה של מערכת הביטחון.

ראשי המדינה חייבים לכן להבהיר את המחיר שישלמו אלה שיתקפו אותנו. דוגמא טרייה: חמאס משגר רקטות לעבר ישראל, צה"ל משיב ברקטות. נגד סימטריות כזו, העולם לא יוכל לעשות הרבה. מה לעשות שהרקטות של צה"ל מדויקות יותר, הרסניות הרבה, הרבה יותר? אבל במקום לנהוג כך, מה שהיה מסיים את מטחי הקאסמים מיד, צה"ל מכניס חיילים, שנלחמים מבית לבית כמו במבצע "צוק איתן". מכה, או ליתר דיוק מטר כבד, של רקטות מדויקות לעבר אזורי השיגור בעזה היה מעביר את המסר יותר טוב מהשלכת פצצות ממטוסי קרב על אזורים בהם זוהו פתחי מנהרות הברחה.

חלק ב, אשר יסכם את הבעיה, יופיע מחר באותה השעה.