This post is also available in:
English (אנגלית)
כתבה מאת אור שלום
בישראל, כמו בכול מדינה שבה היתרון הטכנולוגי מהווה גורם קריטי לשמירה על הביטחון הלאומי ולשימור העליונות האסטרטגית, הקשר בין האקדמיה לתעשיית ה-Defense Tech אינו רק יתרון – הוא תנאי הכרחי להצלחה. מחקר ופיתוח בתחומים כמו בינה מלאכותית, תקשורת קוונטית, וסייבר מהווים את הבסיס לטכנולוגיות הביטחוניות של העתיד. בנוסף, נושאים כמו מערכות רחפנים אוטונומיים, הגנת גבולות מתקדמת והגנה מפני איומי רחפנים עוינים דורשים חדשנות מתמדת, המחייבת שיתוף פעולה הדוק בין חוקרים לבין התעשייה הביטחונית. האקדמיה מספקת את התשתית המדעית והיכולת להוביל פריצות דרך טכנולוגיות, בעוד שהתעשייה הביטחונית יודעת ליישם את התובנות המחקריות לפתרונות מבצעיים. לכן, יצירת שיתוף פעולה עמוק בין מוסדות המחקר, תעשיות הביטחון, ההייטק והמערכת הביטחונית עצמה הוא לא רק הזדמנות – אלא הכרח אסטרטגי לשמירה על יתרון טכנולוגי בסביבה ביטחונית משתנה ודינמית.
האקדמיה כמנוע חדשנות ביטחונית:
האקדמיה הישראלית הינה אחד המקורות המרכזיים לפיתוח טכנולוגי מתקדם, המהווה בסיס לחדשנות ביטחונית. מוסדות מחקר מובילים כמו מכון ויצמן, הטכניון ואוניברסיטת בן-גוריון ממלאים תפקיד קריטי ביצירת ידע מדעי פורץ דרך, המאפשר פיתוח יכולות ביטחוניות מתקדמות. מחקרים בתחומי הבינה המלאכותית, מחשוב קוונטי, ננו-טכנולוגיה וסייבר מניעים מהפכות טכנולוגיות המשפיעות על תעשיות ה-Defense Tech וה-HLS. כך למשל, מודלים חישוביים מבוססי AI משמשים לניתוח נתונים מודיעיניים באופן מהיר ומדויק יותר, טכנולוגיות תקשורת קוונטית תורמות לפיתוח מערכות הצפנה חסינות מפני פריצות סייבר ועוד. תהליך ההעברה של ידע אקדמי ליישומים ביטחוניים מחייב אינטגרציה הדוקה בין האוניברסיטאות למערכת הביטחון והתעשייה. הדינמיקה הזו מדגישה את הצורך במסגרות שיתוף פעולה מובנות, שבהן תעשיות ביטחוניות יכולות לעבוד בצמידות עם קבוצות מחקר אקדמיות, תוך קיצור הפער בין שלב המחקר הבסיסי ליישום המבצעי. סוכנותDARPA האמריקאית היא דוגמה מובהקת לשיתוף פעולה מוצלח בין האקדמיה לתעשייה הביטחונית. מאז הקמתה, DARPA שימשה כמנוע לחדשנות טכנולוגית, תוך השקעה במחקרים פורצי דרך באוניברסיטאות מובילות והעברתם לתעשייה הביטחונית. כך למשל, פיתוח ה- GPS (שמיוחס למעבדת חיל הים האמריקאי), האינטרנט, ובינה מלאכותית מבצעית. אלו החלו כפרויקטים מחקריים במוסדות אקדמיים, אך הוטמעו במהירות בזירה הביטחונית. מודל זה מדגים כיצד שילוב בין מחקר מדעי ליישומים מבצעיים יכול להוביל ליתרון טכנולוגי משמעות. במסגרת תערוכת מיליפול בשנה שעברה הוצגו מחקרים אקדמיים היכולים להניע חדשנות ביטחונית פורצת דרך. אחת הבולטות שביניהן הייתה פיתוח של הסייבורג – חרק אמיתי בגודלו של 5 סנטימטרים שיכול לשאת משקל של 15 גרם הכוללים מצלמת אינפרא אדום ומעבד שמטרתו לזהות אנשים חיים בין הריסות ולשדר למפעילים את מיקומם של ניצולים (בני אדם). [1] פיתוח זה, שנעשה על ידי אוניברסיטת טכנולוגיה נאניאנג (NTU) בשיתוף סוכנות המדע והטכנולוגיה של Home Team (HTX) וחברת Klass Engineering and Solutions, ממחיש את המעבר הישיר בין מחקר מדעי ליישום מבצעי. [2] בדומה למודלים כגון DARPA בארה"ב או שיתופי פעולה בין הטכניון לתעשיות הביטחוניות בישראל, המקרה של התיקנים הסייבורגים מדגיש את חשיבות שיתוף הפעולה בין אוניברסיטאות, ממשלות והתעשייה בפיתוח טכנולוגיות ביטחוניות חדשניות. בישראל, שבה היתרון הטכנולוגי הוא מרכיב מרכזי בעוצמה הביטחונית, שילוב כוחות דומה יכול להוביל לפריצות דרך בתחומים כמו רחפנים אוטונומיים, מערכות לוחמה אלקטרונית, ואמצעי הגנה מתקדמים נגד איומים חדשים בשדה הקרב המודרני.
התעשייה כמאפשרת יישום:
בעוד שהאקדמיה מובילה מחקר תיאורטי בתחומים כמו למידת מכונה, עיבוד אותות קוונטי, ואוטונומיה רובוטית, התעשייה הביטחונית יודעת לקחת את הידע המדעי ולהפוך אותו ליישומים מבצעיים. תהליך זה מחייב שיתוף פעולה הדוק בין מוסדות המחקר לארגונים הביטחוניים והיצרנים הטכנולוגיים, כך שהמעבר מהוכחת היתכנות (Proof of Concept) לטכנולוגיה מוכחת בשטח יתבצע במהירות וביעילות. דוגמה מובהקת לכך היא פיתוח מערכות חיזוי איומים מבוססות AI, שבהן מעבדות מחקר מובילות משתפות פעולה עם יחידות מודיעין טכנולוגי כדי לפתח אלגוריתמים לניתוח דפוסי פעילות עוינת והתרעה מוקדמת. באמצעות למידת מכונה מתקדמת ועיבוד נתונים בזמן אמת, ניתן לזהות התארגנויות עוינות, שיגור רחפנים עוינים, וניסיונות חדירה למרחבים רגישים, ובכך לאפשר תגובה מהירה ומדויקת לאיומים דינמיים. מודל נוסף שמחזק את הקשר בין מחקר ליישום הוא הקמת חממות טכנולוגיות ביטחוניות ותוכניות פיתוח משותפות, המאפשרות לחברות סטארט-אפ ולחוקרים לפתח אבות-טיפוס של טכנולוגיות פורצות דרך ולהטמיען במהירות בשטח. במקום להמתין שנים עד שהאקדמיה תשלים מחקר מקיף, התעשייה יוצרת סביבת פיתוח מהירה ומכוונת יישום, שבה ניתן לבחון טכנולוגיות חדשות בתנאים מבצעיים אמיתיים. כך למשל, מערכות אנטי-רחפנים מתקדמות נולדו מתוך שיתופי פעולה כאלה. שילוב מערכות מכ"ם חכמות, תקשורת מבוססת רדיו ואלגוריתמים לזיהוי מטרות מאפשר ניטור ואיתור רחפנים עוינים בזמן אמת. אחד המפתחות להצלחה ביישום טכנולוגיות ביטחוניות הוא חיבור ישיר בין גורמי הפיתוח לבין המשתמשים הסופיים – הלוחמים והמפעילים בשטח. במודלים מתקדמים של פיתוח מוכוון מבצעיות (Mission-Oriented Development) אנשי שטח מעבירים דרישות מבצעיות בזמן אמת, והמהנדסים בתעשיות הביטחוניות עובדים בצמוד ליחידות מיוחדות כדי לבצע ניסויי שטח, התאמות מהירות ושיפורים טכנולוגיים דינמיים.
אתגור האקדמיה על ידי גורמי השטח והיחידות המבצעיות:
אחד האתגרים המרכזיים בשילוב האקדמיה בתעשיית ה-Defense Tech הוא הפער בין המחקר התיאורטי לבין הצרכים המבצעיים הדינמיים של גורמי השטח והיחידות המיוחדות. לא תמיד קיימת הלימה בין קצב המחקר האקדמי לבין הצורך המבצעי המיידי בשטח. פעמים רבות, טכנולוגיות פורצות דרך נשארות ברמת הוכחת היתכנות (Proof of Concept) במעבדות האקדמיות, אך אינן עוברות במהירות מספקת לשלבי ניסוי, אופטימיזציה ויישום מבצעי. כדי לגשר על הפער, יש להפעיל מנגנונים מובנים לשיתוף פעולה בין האקדמיה ליחידות השטח המבצעיות. מודלים כמו מעבדות מחקר מבצעיות (Operational Research Labs), שבהן צוותי מחקר אקדמיים עובדים ישירות עם כוחות מבצעיים, יכולים להאיץ את מעבר הידע מהמעבדה לשדה הקרב. בנוסף, תהליכי אתגור מובנים—כגון שילוב מדענים בסביבות מבצעיות, Hackathons ביטחוניים ושימוש במודל Rapid Prototyping—יכולים לאפשר למערכת הביטחון להכתיב אתגרי מחקר מעשיים, שהאקדמיה תידרש לפתור באופן ממוקד. [3] מודלים כמו H4D (Hacking for Defense) בארה"ב או תוכניות מחקר מהיר של DARPA מראים כי שיתוף פעולה הדוק בין חוקרים לאנשי שטח מייצרת חדשנות מהירה ומדויקת יותר. אחד האתגרים המהותיים בגישור בין האקדמיה לתעשיית ה-Defense Tech הוא בעיית הסיווג הביטחוני. מצד אחד, מחקר אקדמי משגשג בסביבה פתוחה שבה רעיונות, נתונים ופרסומים מדעיים זמינים לדיון והרחבה. מצד שני, תעשיות ביטחוניות וגופי מודיעין חייבים לשמור על סודיות כדי למנוע דליפת טכנולוגיות מתקדמות לידיים עוינות. פער זה גורם לכך שמחקרים רבים בעלי פוטנציאל ביטחוני אינם מנוצלים במלואם או שהתעשייה מתקשה לשתף מידע רלוונטי עם החוקרים. על כן, ניתן לממש מנגנונים הממומשים בעולם:
- יצירת "מסלולי מחקר מסווגים" באקדמיה – מודל זה קיים בארה"ב ובבריטניה, שבהן חוקרים מוסמכים מקבלים גישה מוגבלת למידע מסווג במסגרת מעבדות מחקר ביטחוניות ייעודיות. לדוגמה, אוניברסיטאות מובילות כמו MIT ו-Stanford מפעילות מסגרות עבודה ייחודיות למחקרים ביטחוניים מסווגים, המתנהלים תחת פיקוח ממשלתי ותעשייתי הדוק, ומבטיחים כי מידע קריטי יישאר בשליטה תוך שימור סביבת מחקר אקדמית.
- שיתוף ידע מוגבל – ע"י הגדרת בעיות מחקר באופן גנרי כך שהאקדמיה תוכל למצוא פתרונות מבלי להיחשף לפרטי המערכת המסווגת.
- חיזוק מערכות ניטור ובקרה על פרסומים מדעיים- מודל זה מיושם בסוכנות DARPA, שבה כל מחקר מסווג עובר סינון קפדני לפני פרסום ציבורי, תוך שמירה על האיזון בין פתיחות מחקרית לבין הגנה על אינטרסים ביטחוניים.
- מודל של חממות חדשנות ביטחונית סגורות – המספקים מרחבי פיתוח סגורים, שבהם סטארט-אפים, חוקרים ומהנדסים יכולים לפתח טכנולוגיות ביטחוניות תחת פיקוח ביטחוני הדוק, מבלי לחשוף את המחקר לסכנות של זליגת מידע. חממות כאלה מאפשרות שיתוף פעולה מבוקר בין אנשי שטח, חוקרים ומהנדסים, תוך שמירה על מסגרת אבטחה נוקשה
החיבור ההדוק בין התעשייה הביטחונית למוסדות המחקר אינו רק מגדיל את היתרון הטכנולוגי של ישראל, אלא גם יוצר אקוסיסטם חדשני, שבו מדענים, מהנדסים וגורמי שטח עובדים יחד כדי להביא את הדור הבא של הטכנולוגיות הביטחוניות לשדה הקרב במהירות ובדיוק מרבי. המדד להצלחה הוא כמובן תוכניות לימוד מתאימות שמחד מושפעות מהצרכים (כיווני מחקר) ומאידך משפיעות, פותרות ומייעלות את הפעילות בשטח בקבועי זמן קצרים יחסית (כול שכן שהאיומים והטכנולוגיות משתנות בקצב מהיר).
הכותב הינו מומחה לתחומי האבטחה, טכנולוגיות HLS וסייבר ויועץ למשרדי ממשלה, תעשיות ביטחוניות והמשק. בוגר תואר שני ובעל הסמכות ממלכתיות ואזרחיות בעולמות האבטחה והסייבר. בין היתר עוסק בייעוץ ופיתוח עסקי לגופים וחברות ביטחוניות בנושאי תיכנון ובניית הגנה, חדשנות וטכנולוגית אבטחה, תרגולים ואימונים בזירות האבטחה והסייבר.
