עלייתן של המיליציות השיעיות

This post is also available in: English (אנגלית)

מאת הגב' ק. גילברט, סייענית מחקר, ICT

ההתחזקות האחרונה של האסלאם הפוליטי בקרב השיעים היא תוצאה של כמה מגמות סוציו–פוליטיות חשובות בעולם הערבי, בראש ובראשונה התחזקות הזהות המגדרית לאחר נפילתן של אידיאולוגיות כמו קומוניזם, חילוניות ולאומיות כלל–ערבית. האביב הערבי היה תחילתה של תקופה חדשה של תוהו ובוהו, אלימות וחוסר יציבות פוליטית במזרח התיכון, ונפילתם של עריצים חילונים–לאומנים כמו קדאפי בלוב ומובארק במצרים החלישה בסופו של דבר את מושג הריבונות בעולם הערבי – ויחד איתו את הזהויות הלאומיות עצמן. תופעת לוואי מסוכנת של הפלת משטר בן–עלי בטוניסיה בשנת 2010 היא עליית ההפרדה המגדרית כמניע הפוליטי החשוב באזור. המגמה הזאת בולטת במיוחדת בקרב הקהילות השיעיות בעולם הערבי, שבאופן מסורתי הודרו ונדחקו לשוליים. השיעים התפקחו מאשליית הלאומיות, שרק הנציחה את מעמדם הנמוך כאזרחים סוג ב' במדינות כמו עיראק, לבנון ובחריין. האביב הערבי גרם לקהילות שיעיות ליצור מנגנונים פוליטיים–ארגוניים שמשתמשים בזהות המגדרית העתיקה כדי ליצור בסיס לשינוי פוליטי וחברתי.

מרכיב חשוב בהתפתחות הזהות המגדרית–פוליטית של השיעים הוא המוטיב החוזר של הרדיפה והדחיקה לשוליים בדוקטרינה הדתית ובפולחן. אותו מוטיב מיוצג בראש ובראשונה על ידי ההקרבה והמוות של חוסיין בקרבאלה, בשנת 680 לסה"נ, וטקסי האשורה השנתיים. מותו של חוסיין, שתואר כחייל אמיץ שהקריב את חייב עבור האסלאם במסגרת מאבק נגד עריצות, משמש כמטאפורה לזהות השיעית כמיעוט נרדף בעולם הערבי–סוני. טקסי האשורה קיבלו חשיבות לא רק דתית, אלא גם חברתית ופוליטית. כשבאים לנתח את התפתחות התאולוגיה השיעית צריך לראות אותה בהקשר ההיסטורי הזה, של מיעוט נרדף שנדחק לשוליים. במהלך ההיסטוריה שליטים סונים ראו בהם כופרים ומנעו מהם דרכי ביטוי פוליטיות ואזרחיות, כך שבתקופת האימאם השישי ג'פאר אל–צדיק הקהילה השיעית וויתרה על השאיפה הפוליטיות הארציות שלה, והחלה להחשיב את עצמה כמיעוט נרדף. מעבר לשני מקרים בימי הביניים שבהם שיעים כן קיבלו ביטוי פוליטי, הקיסרות הפאטימית בצפון אפריקה והקיסרות הספאבידית בפרס, רק בתקופה המודרנית שיעים הופיעו שוב ככוח פוליטי מרכזי במזרח התיכון – התפתחות שבסופו של דבר דחפה את ההפרדה המגדרית המוסלמית מעולם הדת אל הפוליטיקה.

IHLS – Israel Homeland Security

המהפכה האיראנית ב-1979 היא האירוע המרכזי שהעלה את השיעיות לרמה של אידיאולוגיה פוליטית מקיפה, תוך שינוי הדוקטרינה הדתית והסתמכות על תקדימי שלטון תיאולוגי מתקופת הספאבידים. איראן, שבה רוב שיעי, הפכה לדוגמה ולפטרון עבור קהיליות שיעיות אחרות ברחבי העולם הערבי, שעדיין נדחקו לשוליים על ידי ממשלים שלכאורה היו סונים–לאומיים. למרות שהאייתוללות באיראן חזרו והדגישו את כוונתם "לייצא את המהפכה" רק אחרי האביב הערבי החלו קהילות שיעיות להתאחד מאחורי השאיפה לכוח פוליטי וזכויות אזרח. מה שהחל כתנועות מחאה אזוריות – שבהן היו שותפים סונים ושיעים – נגד עריצות, שחיתות כלכלית והפרת זכויות אזרח, הפך לסכסוך מגדרי שהולך ומחריף. אותו הסכסוך צובר תאוצה על רקע ה"מלחמה הקרה" בין ערב הסעודית ואיראן, ועל רקע טקטיקות של הפרד ומשול שבהן נוקטים שליטים במדינות כמו סוריה, תימן ובחריין.

לקריאת הדו"ח המלא (באנגלית) לחצו כאן.