"מעקב כימי" לחשיפת סודות הכור הגרעיני בדימונה
This post is also available in: 
English (אנגלית)
מאת עמי דור און
כשהוקם הכור בדימונה דיווח דוד בן-גוריון לכנסת כי הספקו 24-26 מגה-וואט; מקורות זרים טוענים: עוצמת הכור כיום מגיעה ל-150 מגה-וואט; "סאנדיי טיימס" דיווח: מרדכי ואנונו סיפר שהכור מפיק כ-40 ק"ג פלוטוניום בשנה; לצורך ייצור פצצת אטום אחת מופעלת בפלוטוניום דרושים כ-10 ק"ג; אחד החומרים הנפלטים מארובת כור גרעיני הינו סטרונציום 90, הדומה בתכונותיו לסידן, הנספג בעצמות בעלי חיים ובצמחים. מעקב כימי אחר תפוצתו של יסוד זה בפריפריה של דימונה יכול לספק תשובה ברורה לגבי עוצמת הספקו האמיתית של הכור, מה החומרים הגרעיניים שהוא מפיק והאם ניתן לייצר מהם פצצות גרעיניות מכל סוג.
כל מי שנוסע בכביש המוביל לדימונה בואכה מפעלי ים המלח והדרך לאילת יכול לראות בבירור את "הקליפה" של אחד הסודות השמורים ביותר בישראל: כיפת הכור הגרעיני בדימונה ולידה ארובה צרה שגובהה כ-20 מ'. כל מי שמתמצא בהליכים הכימיים המתרחשים בעת פעילותו של כור גרעיני יודע היטב, כי כתוצאה מן הריאקציה בליבת הכור נפלטים מן הארובה חומרים בלתי נראים.
נטען כי חלק מן הסודות המוסתרים מתחת לפני הקרקע בקמ"ג (הקריה למחקר גרעיני) כבר נחשפו בידי המרגל מרדכי ואנונו בשנת 1986, אבל השאלות המהותית כמו: מה עוצמתו של הכור ומה בדיוק מפיקים בו עודן חסויות עד עצם היום הזה תחת המסך הכבד של "העמימות הגרעינית". אבל למרות ההסתרה הרי מי שמכיר את מהות הפעילויות הכימיות בכורים גרעיניים ובוחן את שלל הפרסומים – הרשמיים, הרשמיים למחצה ואלה המוגדרים תחת הכותרת "מקורות זרים" – יכול לפענח את התעלומה.
מידע על פעילותו של הכור החל מימיו הראשונים מספקים אתרים לא מעטים בעולם האינטרנט שאחד מהם, "ארמגדון" הישראלי[1] , מספר על "כור להפקת פלוטוניום בדימונה". המידע מציג את התמונה הבאה: את הידע והחומרים להקמת הכור סיפקה צרפת כחלק מהסכם סודי בעקבות מלחמת סואץ (1956). עבודות ההקמה החלו בראשית 1958 ונסתיימו ב-1962. הכור שהחל לפעול (הפך "קריטי" במונחים מקצועיים) בשנת 1963 מתודלק באורניום, קירורו מתבצע במים כבדים והספקו בעת הפעלתו היה 24-26 מגה-וואט. כיוון שאת הבניה הנרחבת באתר אי אפשר היה להסתיר החליטו הממונים על פרויקט ההקמה להסביר לציבור שמדובר במפעל טקסטיל שזכה לכינוי "טקסטיל דימונה". לימים, כאשר שוב לא ניתן היה להמשיך ולהסתיר את העובדה שמדובר בכור גרעיני נאלץ ראש הממשלה דוד בן-גוריון לספק הסברים לציבור. ואלה היו הדברים שאמר מעל דוכן הכנסת ב-21 בדצמבר 1960 :
"פיתוח הנגב, שאנו רואים כייעוד ראשי בעשור הבא, מחייב מחקר מדעי רב-צדדי. למטרה זו הקמנו בבאר שבע מכון מדעי למחקר השממה והצומח והחי במדבר. כמו-כן אנו בונים עכשיו כור מחקרי בהספק של 24,000 קילו-וואט תרמיים שישרת צורכי תעשייה, חקלאות, רפואה ומדע, ויכשיר אנשי מדע וטכניקה ישראליים לבנות בעתיד תחנת כוח אטומית, כפי שאנו מניחים, בעוד 10 עד 15 שנה. הכור המחקרי שאנו בונים עכשיו בנגב נועד אך ורק למטרות שלום, ונבנה בהנהלת מומחים ישראליים".
התהליך הכימי בכורים שהדלק שלהם הוא אורניום מועשר מפיק כתוצר לוואי את היסוד הרדיואקטיבי הקרוי פלוטוניום, שהוא אחד משני היסודות שמהם ניתן לייצר פצצות אטום[2]. על פי הפרסומים ב"סאנדי טיימס" הבריטי שחשף את פרשת ואנונו סיפר מרגל האטום הישראלי כי בכור מפיקים כ-40 ק"ג פלוטוניום בשנה. מספר זה אינו בהכרח מדויק כי תפוקת האורניום תלויה בהספקו של הכור, אך על פי פרסומים זרים הגדילה ישראל במשך השנים בחשאי את ההספק ל-70 מגה-וואט ואחר כך לשיעור של כ-150 מגה-וואט.
לאחר שנשיא צרפת שארל דה גול הורה להטיל אמברגו[3] על ישראל החלה ישראל להעביר לארה"ב את פעילותה בתחום רכש הנשק ואיתור חומרים גרעיניים. התוצאה הבלתי נמנעת הייתה: הסקרנות המודיעינית האמריקאית התעוררה וארה"ב שיגרה פקחים לישראל כבר בשנות ה-60 והפעילה לחץ דיפלומטי כבד, עד הרמה הנשיאותית, כדי לבלום את ישראל ולמנוע ממנה את הידע והיכולת לייצר נשק גרעיני.
צחוק הגורל הוא כי כל תרגילי הביון והדיפלומטיה, שבהם השקיע העולם, ובעיקר ארה"ב, מאמצים כבירים שנועדו לחשוף את סודות הגרעין הישראליים, היו בעצם כמעט מיותרים. עד כמה שידוע כיום כנראה שהמפקחים הבינלאומיים לא נקטו בהליך שאותו ניתן היה להגדיר בתואר הבלשי "מעקב כימי" אחר יסוד אחד פשוט: סטרונציום 90, הנפלט מארובות כל הכורים בעולם המתבססים על ביקוע מבוקר של אורניום. למרבה האירוניה אפילו הנשיא ג'ון קנדי ידע כבר בשנות ה-60 המוקדמות מה משמעות קיומו של סטרונציום 90 בעצמות בעלי חיים[4], אך בגלל סיבות שטיבן האמיתי אינו ברור, נראה שהמימשל האמריקאי לא התכוון להקדיש מאמצים ואמצעים רבים מדי לחשיפת האמת.
כדי להבין לאילו מסקנות אופרטיביות ניתן להגיע כאשר מאתרים את קיומו של סטרונציום 90 בחי או בצומח בסביבת כור כלשהו, כולל הכור בדימונה, יש צורך להסביר מהו, בעצם, החומר הייחודי הזה.
סטרונציום (Strontium) הוא יסוד כימי צהבהב המצוי בטבע בצורת תרכובות מינרליות. הוא דומה בתכונותיו הכימיות לסידן וכמו הסידן יש לו יכולת להיספג בעצמות גוף האדם ובצמחים. היסוד סטרונציום איננו חומר רדיואקטיבי, אך הוא הופך לכזה במתכונת סטרונציום 90 הנוצר בעת התהליך הכימי המתרחש בכור גרעיני המפיק אנרגיה, יחד עם חומרים נוספים הנפלטים אל האוויר דרך ארובת הכור. כיוון שסטרונציום הוא יסוד מתכתי הכבד מן האוויר הוא מרחף לאחר שיצא מן הארובה אך אט אט שוקע אל הקרקע ונספג בעצמות של בעלי חיים וצמחים, בדיוק כמו הסידן. תהליך זה מוכר היטב למדענים המתמצאים בעולם הכימיה ויודעים כי בדיקה מתאימה של עצמות בעלי חיים כמו גם צמחים שבהם נקלט סטרונציום 90 יכולה לחשוף במדויק מה מידת הרדיואקטיביות הטמונה בעצמות וכנגזרת מכך גם מה כושר התפוקה של הכור ועוצמת הספקו.
מחצית משך החיים של סטרונציום 90 מגיעה ל-18 שנה בממוצע לעומת משך חיים הגדול פי 3 של פלוטוניום 238 הנוצר בכורים גרעיניים מופעלי אורניום. מן הטעם הזה ברור כי ניתן לעקוב אחר קיומו של החומר גם כעבור שנים מאז נוצר. סטרונציום 90 מצוי גם בפסולת גרעינית מוצקה הנוצרת בכורים והוא נחשב לחומר מסוכן ביותר במתכונתו הרדיואקטיבית. סטרונציום 90 מצוי גם בנשורת של פיצוצים גרעיניים. מדידת הכמויות והשוואת התוצאות לנתונים המתפרסמים בעולם על תפוקת היסודות פלוטוניום וסטרונציום 90 בכורים גרעיניים – ואולי גם חומרים אחרים – יכולה להקל ביותר על פיענוח סודות הכור בדימונה.
אילו רצתה ארה"ב לברר את המידע לגבי הכיוונים הגרעיניים של פעילות הכור בדימונה כל מה שהיה עליה לעשות הוא לשגר צוותי חיפוש למרחב הגיאוגרפי של דימונה, על פי משטר הרוחות באזור הכור, לאסוף צמחים, בעלי חיים ושרידים של בעלי חיים, ולבדוק את תכולת היסוד סטרונציום 90. מתוך מימצאים מן הסוג הזה אפשר היה, ואפשר גם כיום, לקבל תשובה ברורה לגבי עוצמת הספקו של הכור, מה החומרים הגרעיניים שהוא מפיק והאם ניתן לייצר מהם פצצות אטומיות מכל סוג.
על דרך ההיגיון הפשוט סביר להניח שבמשך השנים שליחי ארה"ב הסקרנים במזרח התיכון פעלו בנתיב "המעקב הכימי" בסביבות הכור בדימונה והגיעו למסקנות ברורות באשר למה שקרוי "האופציה הגרעינית של ישראל".
ומי יכול לערוב לנו שלא אלה פני הדברים כפי שהתרחשו בפועל?
[1] כל המידע באתר "ארמגדון" נאסף ממקורות גלויים ופורסם בעיתונות ובאתרי אינטרנט בישראל ובחו"ל.
[2] שתי פצצות האטום האמריקאיות שהוטלו על יפן לפני כמעט 70 שנה יוצרו על בסיס ביקוע של שני היסודות האלה – אורניום מועשר (פצצת הירושימה) ופלוטוניום (פצצת נגסאקי). כ-8-10 ק"ג פלוטוניום דרושים לייצור פצצת אטום אחת.
[3] האמברגו (החרם) על יצוא נשק צרפתי לישראל הוטל זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים והביא לסיום תקופת שיתוף הפעולה הביטחוני בין ישראל לצרפת.
[4] סטרונציום 90 חודר אל תוך האורגניזם החי (אדם או צומח) בעיקר באמצעות המזון שאותו צורכים בעלי חיים. 70-80% מהסטרונציום המגיעים אל הגוף החי נקלטים בעצמות ואחוז אחד בדם וברקמות הרכות. הימצאותו של סטרונציום 90 בגוף החי יכולה להיבדק על ידי ביופסיה ו/או בדיקת שתן. את העובדות האלה חשפו חוקרים בצוות מדעי אמריקאי בראשות ד"ר לואיס ריס (Dr. Louise Reiss) שבדקו שיניים שנשרו מפיותיהם של ילדים צעירים וגילו כי שיני ילדים שנולדו ב-1963 הכילו שרידי סטרונציום 90 בשיעור גבוה פי 50 מהכמות שנמצאה בילדים שנולדו ב-1950. התופעה המוזרה נבעה, כך הסתבר, מהגידול הרב במספר הניסויים הגרעיניים שבוצעו בארה"ב. בגלל חשיבות המידע הזה בתחום בריאות הציבור הוצגו תוצאות המחקר בפני הנשיא ג'ון קנדי. התוצאה: קנדי גיבש, בשיתוף בריטניה ובריה"מ, את האמנה לצמצום משמעותי של הניסויים הגרעיניים.
