תפקידם של כטב"מים בהגנה על האזור הכלכלי הבלעדי

This post is also available in: English (אנגלית)

אריה אגוזי

השימוש במונח "אזור כלכלי בלעדי" הפך לרווח בשנים האחרונות. מדינות מבינות כי ישנם איומים רבים על האוצרות הימיים הטבעיים שלהן ורוצות למתוח קו אשר יהפוך את ההגנה על אוצרות אלו לקלה יותר.

על מנת להגן על דבר מה השייך למדינה אך ממוקם במרחק רב מהחוף, יש צורך במעקב מסביב לשעון. דרישות למעקב ימי מצריכות יכולות ספציפיות דוגמת עמידות במשימה, פרופילי טיסה, ציוד משימתי וגורמים אנושיים.

עד לאחרונה, משימות מסוג זה בוצעו באופן כמעט בלעדי על ידי מטוסים – חלקם יעודיים לאותה משימת מעקב ימי, בעוד שאחרים היו מטוסי תובלה אשר שונו לצורך משימה זו. המשימות הללו דורשות בדרך כלל כיסוי של שטח נרחב ביותר, מעקב נרחב אחר תנועה ימית, כמו גם פריסה בתנאים לא צפויים כתגובה למקרי חירום או במשימות חיפוש והצלה. על כן, הצורך בפיתוח יעיל של תמונת מצב ימית הוא קריטי, שכן הוא מאפשר את הפריסה של מעט הנכסים האוויריים הזמינים לכיסוי אזורי המטרה החשובים בלבד.

הכנסתם של מערכות אוויריות בלתי מאוישות משנה את הפרדיגמה, מסירה את המגבלות אשר היו קיימות במשימות מאוישות ובו בזמן מציג יכולות חדשות אשר מגבירות באופן משמעותי את גמישותה ויעילותה של השליטה הימית. יכולת זו משמעותי במיוחד בשנים האחרונות, שכן מדינות נדרשות לכסות אזורים ימיים הולכים וגדלים באזור הכלכלי הבלעדי, היכולים להגיע גם עד 200 מיילים ימיים מקו החוף שלהם או מהאי המרוחק ביותר. במקרה של הודו, למשל, אזור שכזה דורש כיסוי עצום של הים ההודי, הגובל באינדונזיה ממזרח וסומליה ממערב. מדינה אינה יכולה לכסות שטחים עצומים שכאלו מתחנות מכ"ם על החוף, והיא גם אינה יכולה להפעיל טיסות סיורים מאוישות על מנת לכסות את כל השטח.

יצרני הכטב"מים הישראלים פיתחו מטע"דים ייחודיים אשר נישאים על ידי פלטפורמות אשר יכולות לשהות זמן רב באוויר ומחליפות בהדרגה את הפלטפורמות המאוישות.