This post is also available in: enEnglish (אנגלית)

אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת בתחום הסייבר כיום הוא מכירת כלי סייבר מודיעיניים והתקפיים למדינות אחרות. מהם כללי האתיקה הנדרשים? האם אפשר להקביל זאת למכירת אמצעי לחימה קינטיים? מה מקומם של המדינה והרגולציה?
אלה היו רק כמה מההיבטים שהוצגו בדיון פאנל מרתק בנושא אתיקה במכירת כלי סייבר התקפי וביון בעולם הסייבר ההתקפי, בכנס הבינלאומי INNOTECH לסייבר, HLS וחדשנות בשבוע שעבר.
גיא מזרחי, יזם סדרתי ומומחה סייבר, ויו"ר מושב הסייבר בכנס INNOTECH: "אני, כפרט, רוצה שהמדינה תהיה מסוגלת לספק לי הגנה. אותו הדבר גם מבחינת הגנת סייבר".
אבי יריב, מומחה סייבר, מודיעין ו-HLS ויו"ר כנס INNOTECH הדגיש כי יש חשיבות רבה לבקרה טובה מצד הממשלה. "לא מוכרים כל מה שרוצים. כיום ישראל לוקחת אחריות על רישוי המוצר ולמי אתה מעוניין למכור אותו, אבל היא אינה מעורבת לאורך הדרך. לדעתי נדרש פיקוח הרבה יותר אפקטיבי, אבל במקביל המדינה צריכה לסייע לחברות בהקלת הביורוקרטיה".
גם ענבר רז, סמנכ"ל מחקר ב-Hunters הסכים כי נדרש פיקוח מצד המדינה על טכנולוגיית סייבר התקפית.
יבגני שרמן, סמנכ"ל ו-CTO ב-Allstars IT: "סייבר התקפי אלה כלים לאיסוף מודיעין עבור סוכנויות אכיפת חוק. מדובר בהחלטה עסקית טהורה לדעתי. אם פתרון שפיתחה חברה כלשהי יכול להציל חיים במקומות שונים, עלינו למכור אותו". יחד עם זאת, הוא הדגיש: "אני מקווה שישראל תוביל בעולם בתחום זה אבל עלינו להבטיח בקרה ממשלתית טובה כדי לוודא שהפתרונות יגיעו לממשלות ולסוכנויות לגיטימיות. לגבי פרשת NSO – היה כאן ערבוב בין מוצר לשימוש".
יפתח איאן עמית, CSO בחברת Cimpress: "יש להבחין בין כלים, פתרונות ושירותים. כשחברה פרטית מוכרת כלים למישהו – מדובר בכלים בעלי רישוי והחברה יודעת מי משתמש בהם".

זוויות ראייה שונות על דילמה שתמשיך להיות בכותרות.