This post is also available in:
English (אנגלית)
מאת פרופ' אפרים ענבר
כל עוד הזרוע הצבאית של החמאס נשארת עצמאית לא תהיה אחדות פלסטינית. במסגרת ההסכם הנוכחי עזה לא חוזרת לחיק הרשות הפלסטינית, אלא החמאס הוא זה שמקבל גישה טובה יותר ליהודה ושומרון. הגישה המקובלת כרגע במערב, שדוגלת בהמשך קיומה של ישות פלסטינית מפולגת, מקשה יותר מתמיד על הקמת מדינה פלסטינית יציבה. זאת ועוד, הכרה בתפקיד ההולך וגדל שמשחק החמאס מנוגדת לגמרי לרעיון הדו קיום הישראלי–פלסטיני.
הפגנות הענק בעד הפיוס ומיעוט הקולות המתנגדים לעסקה עם החמאס הם, מבחינתה של ישראל, מעציבים. הסכם הפיוס הפלסטיני מחזק אצל הישראלים את התדמית השלילית של שכניהם: החברה הפלסטינית מכורה לאלימות, חברה שבה השהידים – אלו שרוצחים כמה שיותר יהודים – הם מודל לחיקוי.
iHLS – Israel Homeland Security
החברה הפלסטינית נשבתה בקסמו של אתוס אסלאמי ולאומני, ופשוט לא מסוגלת לקבל פשרה היסטורית עם התנועה הציונית שתוביל לסיום הסכסוך. לרוע המזל הסרבנות הפלסטינית ניצחה בכל פעם שתוכנית חלוקה רצינית עמדה על סדר היום. התחזקות החמאס בפוליטיקה הפלסטינית באמצעות הקמת ממשלת האחדות החדשה מרחיקה עוד יותר את השלום.
פרופ' אפרים ענבר, מנהל מרכז בגין–סאדאת למחקרים אסטרטגיים, הוא פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן ועמית בפורום המזרח התיכון.
מרכז בגין–סאדאת, Perspectives, מס. 250
לחצו כאן לקריאת המאמר המלא (באנגלית)
