כאשר כטב"מים הופכים לאיום

This post is also available in: English (אנגלית)

הנגישות ההולכת וגדלה של כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"מים) קטנים וזולים אשר יכולים לשמש (ואכן משמשים) פושעים וטרוריסטים אסלאמים הובילו לפיתוח מספר מערכות הגנה מפני כטב"מים. מערכות אלו מכילות מספר גדול של חיישנים (חיישני חום, רדאר וחיישנים ויזואלים) על מנת לזהות את הכלים האוויריים הקטנים ושבש אותות רדיו ממוקד על מנת לקטוע את השידור בין הכטב"ם למפעיל אותו ובכך למנוע (ברוב המקרים) את הכלי מלצלוח את המשימה. טווח הזיהוי של רוב מערכות הגנה אלו הוא עשרה קילומטרים או יותר וטווח שיבוש האותו נע בין מספר קילומטרים ספורים ועד לשמונה קילומטרים.

אך מערכות הגנה נגד כטב"מים אינן בלתי מנוצחות. לדוגמה, מפעיל יכול לשלוח כטב"ם קטן למשימה מתוכננת מראש לשם צילום או העברה של חומר נפץ קטן. איש עוד לא ניסה, לפחות לא באופן מוצלח, להשתמש בכטב"מים קטנים חמושים עד כה, אך צפון קוריאה, למשל, כבר עשתה שימוש בכטב"ם לצורכי מודיעין אשר טס באופן אוטומטי.

אם כטב"מים כאלו מזוהים על ידי המערכת, הם צריכים להיות מיורטים על ידי טילי קרקע או אוויר-אוויר, דבר שהישראלים נאלצו לעשות כבר מספר פעמים. ישראל התמודדה כבר עם קבוצות של טרוריסטים פלסטינים אשר עשו שימוש בכטב"מים קטנים, רובם מודלים איראניים. ישראל הגינה על ידי הוספת מערכות חיישנים, במיוחד רדארים חדשים אשר יכולים לזהות גם את הכטב"ם הקטן ביותר הטס בכל מהירות ובכל גובה. תעשיית הכטב"מים של ישראל היא עצומה ביחס לגודלה. אין מצד אף מדינה אחרת, מלבד ארה"ב, תחרות של ממש בתחום הכלים האוויריים הבלתי מאוישים, וזה רק הגיוני שהדבר יהיה נכון לגבי מערכות ההגנה מפניהם.

להרשמה לניוזלטר.