This post is also available in:
English (אנגלית)
עבור כל מדינה הנשענת על טילים בליסטיים כחלק מהאסטרטגיה הצבאית שלה, עצם שיגור הטילים הוא רק מחצית מהאתגר. החלק השני הוא להבטיח שהם ישרדו מספיק זמן כדי שניתן יהיה להשתמש בהם. אתרי שיגור קבועים ניתנים לאיתור באמצעות לוויינים, מטוסים ורחפני סיור, ולכן הם חשופים לתקיפות מקדימות עוד לפני שהטיל הראשון משוגר.
כדי להתמודד עם האיום הזה, השקיעה איראן במשך עשרות שנים בפיתוח אסטרטגיית שרידות רב-שכבתית, שנועדה להבטיח כי מערך הטילים הבליסטיים שלה ימשיך לפעול גם תחת מתקפות ממושכות. במקום להסתמך על אמצעי הגנה יחיד, השיטה משלבת תשתיות תת-קרקעיות, ניידות, הסוואה והטעיה, לצד מערכי הגנה אווירית, כדי להקשות על איתור, מעקב והשמדת יחידות הטילים.
אחד המרכיבים הבולטים ביותר הוא רשת המתקנים התת-קרקעיים, המכונים לעיתים "ערי טילים". מתקנים אלה, שנבנו מתחת להרים או לשכבות סלע עבות, משמשים לפי הדיווחים לאחסון טילים, משגרים, דלק וציוד תומך בתוך מערכות מנהרות נרחבות. אחסון הנכסים החיוניים מתחת לקרקע מצמצם את חשיפתם לאמצעי המודיעין ומקשה משמעותית על השמדתם באמצעות תקיפות אוויריות קונבנציונליות, שלעיתים מחייבות שימוש בחימוש חודר בונקרים.
על פי דיווח של Interesting Engineering, שכבת הגנה נוספת מבוססת על ממגורות מוקשחות ופתחי מנהרות ממוגנים. שכבות עבות של בטון ואדמה מגינות על אזורי האחסון והשיגור, בעוד שפתחי הכניסה המחוזקים נועדו לצמצם את השפעתם של פיצוצים סמוכים. ניתוחי תצלומי לוויין שביצעו גופים עצמאיים מצביעים על כך שאיראן ממשיכה להרחיב ולחזק כמה מהאתרים התת-קרקעיים שלה, דבר המעיד על מאמץ מתמשך לשפר את שרידותם.
גם הניידות מהווה נדבך מרכזי באסטרטגיית ההגנה. טילים בליסטיים יכולים להיות משוגרים ממשגרים ניידים (Transporter Erector Launchers – TEL), כלי רכב כבדים המסוגלים לשנע את הטיל, להציבו במצב שיגור ולשגרו ממגוון מיקומים. מכיוון שהמשגרים יכולים לנוע בין מחסות תת-קרקעיים, עמדות שיגור מוכנות מראש ואתרים מוסתרים, קשה הרבה יותר לפגוע בהם בהשוואה לאתרי שיגור קבועים. גם אם מערך מודיעין מצליח לאתר משגר, הוא עלול להספיק לעבור למיקום אחר לפני ביצוע התקיפה.
האסטרטגיה נשענת במידה רבה גם על הסוואה, הסתרה והטעיה. תנועת הטילים בתוך המנהרות מצמצמת את משך הזמן שבו הם חשופים לעיני אמצעי המודיעין, בעוד שמשגרי דמה, ציוד מדומה ואתרי שיגור כוזבים מסבכים את תהליך בחירת המטרות של היריב. יצירת אי-ודאות באשר למיקומם של הטילים המבצעיים מאלצת את התוקף להקדיש משאבי מודיעין נוספים או לבזבז חימוש מדויק על מטרות חסרות ערך צבאי.
את שכבת ההגנה משלימים מערכי הגנה אווירית הפרוסים סביב מתקנים צבאיים אסטרטגיים. מערכות מכ"ם, טילי קרקע-אוויר ואמצעי נ"מ נועדו לגלות וליירט מטוסים, רחפנים וחלק מאמצעי הלחימה התוקפים. גם אם אינם מסוגלים לבלום כל איום, הם מגבירים את מורכבות התקיפה בכך שהם מאלצים את הכוח התוקף לפעול בזהירות רבה יותר או להקצות משאבים נוספים לדיכוי מערכי ההגנה האווירית לפני תקיפת אתרי הטילים.
בסופו של דבר, כל המרכיבים הללו יוצרים מעטפת שרידות מקיפה ולא מערכת הגנה אחת. המתקנים התת-קרקעיים מגינים על מאגרי הטילים, המשגרים הניידים מונעים מהם להפוך למטרות קבועות, אמצעי ההטעיה מקשים על המודיעין של היריב, ומערכי ההגנה האווירית מוסיפים שכבת הגנה נוספת. אף שקשה לאמת באופן פומבי את יעילותו של כל רכיב בנפרד, מטרתה הכוללת של האסטרטגיה ברורה: להבטיח שחלק משמעותי ממערך הטילים ישרוד גם לאחר מתקפה רחבת היקף, וכך לשמר יכולת תגובה והרתעה.
