פעילות תת־ימית מציבה אתגר מתמשך של מרחק וסיבולת. האוקיינוסים עצומים, וכלי רכב תת־ימיים אוטונומיים נדרשים לגמוע מרחקים ארוכים לפני הגעה לאזורי המשימה. הסתמכות על אנרגיה פנימית בלבד מגבילה את הטווח ואת זמן השהייה בזירה, בעוד שהפעלת צוללות מאוישות לכל משימה היא יקרה ודורשת משאבים רבים. עבור חילות ים המבקשים יכולות חישה מתמשכות ופריסה מבוזרת, ניהול אנרגיה נותר מגבלה מרכזית.
כלי תת־ימי אוטונומי רב־משימתי חדש שנחשף לאחרונה (Lamprey של לוקהיד מרטין) מציע פתרון לא שגרתי. במקום לבזבז אנרגיה בדרכו לאזורים מרוחקים, הכלי נצמד לגוף של ספינה או צוללת ידידותית ונוסע כנוסע סמוי. במהלך ההצמדה, הוא משתמש במיקרו־גנרטורים הידרודינמיים המופעלים מזרימת המים כדי לטעון את סוללותיו. עד לרגע הניתוק סמוך לאזור הפעולה, הוא נושא עמו מאגר אנרגיה מלא למשימות עצמאיות.
מנגנון העגינה מבוסס על מערכות הצמדה באמצעות יניקה או אמצעים מכניים, שנועדו לאבטח את הכלי במהלך ההפלגה. על פי דיווח של Interesting Engineering, לאחר השחרור פועל הכלי באופן אוטונומי, כשהוא נשען על האנרגיה שנצברה לאורך הדרך. תורן תקשורת מאפשר העברת נתונים מעל ומתחת לפני המים, ותומך בשילובו ברשתות ימיות רחבות יותר.
הגמישות היא מאפיין מרכזי של המערכת. הכלי נבנה סביב ארכיטקטורה פתוחה וכולל תא מטען פנימי משמעותי, המסוגל להכיל מודולים שונים בהתאם למשימה. אלה עשויים לכלול חיישני סיור ואיסוף מודיעין, מערכות לוחמה אלקטרונית, מדמי מטרות אקוסטיים או טורפדות קלות. ניתן אף לציידו במשגר מתקפל לרחפנים אוויריים קטנים, ובכך להרחיב את טווח הפעולה גם מעל קו המים.
רעיון מרכזי נוסף הוא פריסה שיתופית. מספר כלים יכולים להתמקם באזור ייעודי ולשכב על קרקעית הים למשך פרקי זמן ממושכים, תוך איסוף נתונים שקט ומתמשך. עם קבלת הוראות, הם יכולים לשדר מודיעין, לשנות מיקום או לבצע משימות שהוקצו להם. גישה מבוזרת זו יוצרת רשת של צמתים אוטונומיים המקשים על גילוי ועל מיקוד.
מנקודת מבט ביטחונית, יכולות כאלה תומכות במעבר לפעילות תת־ימית עמידה ומפוזרת יותר. באמצעות ניצול כלי שיט מארחים לצורך הובלה וטעינה, יכולים כלים אוטונומיים לפעול במרחק רב יותר מנמלי הבית ולהפחית תלות בפלטפורמות מאוישות גדולות. חיישנים ואמצעי השפעה מבוזרים גם מרחיבים את הכיסוי המבצעי מבלי לרכז סיכון.
הפיתוח מדגיש כיצד אוטונומיה וחדשנות אנרגטית מתכנסות במערכות ימיות. במקום לבנות פלטפורמות גדולות יותר עם סוללות גדולות יותר, המתכננים מגדירים מחדש את עצם הפריסה — והופכים ספינות ידידותיות לתחנות טעינה ניידות ולפלטפורמות שיגור עבור נכסים תת־ימיים אוטונומיים.
