This post is also available in: enEnglish (אנגלית)

חיל הנחתים האמריקני עובד על תכניות להרחיב את טווח הפעילות שלו ובמקביל להגביר את ביטחון החיילים בשטח. הרעיון הוא לשלב כלי לחימה שונים של הצבא על סיפונן של נושאות מטוסים, למשל מטוסי תקיפה, מסוקים, רכבי שטח ממוגנים, נחתות וכן הלאה. אך מה עושים כאשר הכלים החדישים כבר לא מתאימים בגודלם לספינות הקיימות שבידי החיל?

צי ספינות המלחמה האמפיביות של חיל הים האמריקני תוכנן כמה עשורים לפני שהכרנו את איום מטעני הצד שפגעו קשות בכוחות הקרקע האמריקניים בעיראק ובאפגניסטן. מאז עלתה מאוד חשיבותם של כלי רכב ממוגנים חדשים ותופעה זו דוחפת עד לקצה את יכולת הנשיאה של הספינות האמפיביות הקיימות. במילים אחרות, כבר לא בטוח שיש די מקום לכולם על סיפונן של נושאות הכלים השונים.

כיום שטח הסיפון של הספינות האמפיביות קטן יותר, לאור העובדה שהציוד הפך לגדול, כבד וגבוה יותר, כך שרכב טקטי מוגן ממוקשים (MRAP) מתקשה כיום לנוע ברחבי הספינה. כדי להכניסו אל הספינה יש צורך להוציא את האוויר מגלגליו ולאחסנו בחלק העליון של הספינה, מה שעלול להוביל לבעיות בתפעולה. הכובד של הרכב משפיע על נקודת הכובד של הספינה ויוצר בעיות יציבות.

אותה בעיה עולה גם במקרה של כלי טיס חדשים וכבדים יותר שישולבו בספינות האמפיביות של חיל הים, למשל על ספינת LHD-1. ספינות אלה תוכננו לשאת על סיפונן מסוקי CH-46, אך היום הן נושאות כלי טיס מתקדמים מסוג V-22. כלומר מדובר בכלים השונים מבחינת משקל.

האתגר הבא של חיל הנחתים וחיל הים יהיה לשלב את צי רכבי השטח הטקטיים (JLTV) שיחליפו את ההאמר המיתולוגי, במסגרת הצי האמפיבי. אם כן, השאלה האמיתית איננה "איזה כלי היה כאן קודם?" – הספינה או הציוד שהיא נושאת – אלא שיש צורך עז להבטיח כי היכולות החדשות של הצבא תוכלנה להשתלב באופן שוטף בלחימה בשטח, היישר מן הים.

להרשמה לניוזלטר.