מדוע מטוסי כוחות מיוחדים מתחברים לרשתות לוויין

This post is also available in: English (אנגלית)

מבצעי אוויר מודרניים נשענים יותר ויותר על זרימה רציפה של מידע. צוותי אוויר זקוקים לגישה למודיעין בזמן אמת, לעדכוני מטרות ולתיאום עם כוחות קרקע ואוויר – לעיתים מעבר לקו הראייה ובסביבות מאוימות. גם פלטפורמות מתקדמות במיוחד עלולות לאבד מיעילותן כאשר יכולות הקישוריות אינן עומדות בקצב דרישות המשימה, במיוחד בפעולות מיוחדות המבוססות על מהירות, דיוק ומודעות מצבית גבוהה.

על רקע זה, כוחות המבצעים המיוחדים של ארצות הברית בוחנים דרכים לשדרוג משמעותי של התשתית הדיגיטלית של אחד המטוסים החמושים ביותר שבשירותם: מטוס התקיפה AC-130J Ghostrider. בקשות שפרסמו לאחרונה פיקוד המבצעים המיוחדים של ארה״ב (USSOCOM) ופיקוד המבצעים המיוחדים של חיל האוויר (AFSOC) מעידות על עניין בהתאמת קישוריות לוויינית רחבת־פס, בדומה ל-Starlink, לשימוש על גבי המטוס. המטרה היא לאפשר תקשורת מהירה, עמידה ובטווח שמעבר לקו הראייה, שתעמוד בפרופיל המבצעי התובעני של המטוס.

שילוב קישוריות כזו אינו פשוט. כל פתרון נדרש לעמוד במעטפת הטיסה המלאה של מטוס קרבי, לפעול באופן אמין בתנאי אקלים קשים, ולעמוד במגבלות מחמירות של גודל, משקל וצריכת אנרגיה. בנוסף, נדרשת ניידות – התקנה והסרה מהירות – ותאימות בין גרסאות שונות של משפחת ה-C-130. דרישה מרכזית נוספת היא ארכיטקטורה פתוחה, שתאפשר חיבור לרשתות פיקוד ושליטה מתפתחות מבלי להינעל למערכות קנייניות סגורות.

אם המהלך יצליח, תפקידו של המטוס עשוי להשתנות מהותית. במקום לשמש בעיקר כפלטפורמת סיוע אש עצמאית, ה-AC-130J יוכל לפעול כצומת אווירי מרושת – לשתף נתוני חישה בזמן אמת, לקבל מודיעין מעודכן במהלך המשימה ולתאם תקיפות או משימות איסוף בזירת לחימה רחבה יותר.

על פי דיווח של NextGenDefense, המטוס עצמו מותאם היטב לתפיסה זו. הוא מבוסס על ה-C-130J Super Hercules ומשלב שהייה ממושכת באוויר עם עוצמת אש גבוהה, הכוללת תותח אוטומטי בקוטר 30 מ"מ, תותח 105 מ"מ וחימוש מונחה מדויק כגון פצצות SDB (Small Diameter Bombs) וטילי Hellfire. עם טווח של כ-4,830 ק"מ, המטוס מסוגל לשהות מעל אזורי פעולה ממושכים – תכונה שהופכת קישוריות מתקדמת לבעלת ערך מיוחד במשימות ארוכות.

מנקודת מבט ביטחונית רחבה, חיזוק הקישוריות הלוויינית משקף מעבר כולל ללחימה מבוססת־רשת. מטוסי כוחות מיוחדים משמשים יותר ויותר כפלטפורמות פיקוד, חישה ותקיפה בו־זמנית. קישורים עתירי־רוחב־פס מאפשרים להם להשתלב באופן הדוק יותר עם רחפנים, כוחות קרקע וכוחות משולבים, תוך שמירה על גמישות ושרידות.

בעידן שבו רשתות דיגיטליות הופכות קריטיות כמעט כמו אמצעי הלחימה עצמם, המאמצים לחבר פלטפורמות מסוג זה למערכי לוויינים עמידים מדגישים כיצד כוח אווירי משתנה – פחות מבודד, יותר מחובר, ומוגדר יותר ויותר על ידי המידע שהוא מסוגל לאסוף ולשתף בזמן אמת.