תהיתם אי פעם מה זה בעצם אקדח חכם?

This post is also available in: English (אנגלית)

אקדחים חכמים נכנסו לרשימת נושאי השיחה הלאומיים בארה"ב לאחר בקשתו של הנשיא ברק אובמה לעצור את מגיפת האלימות בנשק חם אשר פוקדת את המדינה. כלי הנשק הללו אמורים להפוך את הבעלות על ואת השימוש בכלי נשק לבטוחים יותר, ולמנוע פציעות ומוות. אך מה הם בעצם אקדחים חכמים? ידע על הטכנולוגיות המרכיבות אותם, על השימושים והיישומים שלהם, חסר לעתים קרובות בדיון. בעוד שטכנולוגיות נשקים המותאמים אישית יכולות בהחלט להגביר את בטיחות האקדח, ולהפחית מקרי מוות ופציעות, אין פתרונות מקיפים ובטוחים במאת האחוזים.

הרעיון של "רובה חכם" מקורו במחקר של מכון המשפט הלאומי בארה"ב משנת 1995 אשר המליץ על פתרונות טכנולוגיים על מנת להפחית את שכיחות המקרים מהם שוטרים נפצעו או נהרגו בתקריות בהן תוקפים לקחו מהם את נשקם. לאחרונה, בעתירתו של אובמה צוינו המלצות ספציפיות המיועדות לקדם את פיתוחן של מערכות בטיחות-אש. המונח "אקדח חכם" הפך לשגור בפי כל אך מתייחס לכמה טכנולוגיות נפרדות, בהן נדון כאן.

סוג הפתרון הראשון הוא חיישני מרחק. דרגה זו של טכנולוגיות מיוצרת מתוך הצורך להגן על שוטרים אשר אקדחיהם נלקחו מהם. התפיסה הבסיסית מפעילה תג זיהוי תדרי רדיו אותו עונד המשתמש, ותג נוסף באקדח עצמו. המערכת עובדת כך שהיא חשה בקרבה של תג זיהוי שכזה. אם התג אינו נוכח בקרבתה, מנגנוני נעילה מונעים מהאקדח לירות. אבטיפוס של אקדחים עם מנגנוני מניעת ירי באמצעות תג הזיהוי הוצגו בשוק כבר משנת 1996.

הקרבה של תג הזיהוי לחיישן היא כמובן אינה שיטה בטוחה לגמרי לקבוע אם האקדח מוחזק על ידי האדם הנכון, אך פעמים רבות פשטות השימוש גוברת על המגבלות. יתרה מכך, היות ותגיות זיהוי תדרי רדיו יכולות להיות מיוצרות בקלות, השיטה אינה מבטיחה שרק משתמש מסוים יוכל לירות באקדח, אלא רק משתמש עם תגית זיהוי מתאימה יוכל. דבר זה מאפשר החלפה נוחה בכלי נשק בין משתמשים מורשים, דוגמת שותפים בסיור.

שיטה מרכזית נוספת להבטיח כי אקדח יירה רק בידיים הנכונות מבוססת על זיהוי ביומטרי. בעוד שהחלפה נוחה של כלי נשק מאפשרת גמישות רבה בשטח, אפשרות זו יכולה להפוך לחיסרון בבית, שם כל אדם בבית יכול לשים את ידיו על תג הזיהוי. מערכות ביומטריות מתבססות על מאפיינים פיזיים ייחודים שניתן למדוד על מנת למנוע שימוש בלתי מורשה בכלי הנשק.

השיטה הנפוצה ביותר לזיהוי ביומטרי מתבססת נכון להיום על טביעות אצבע, בעזרת שימוש בחיישני דימות קיבוליות (capacitance imaging sensors). חיישנים אלו מודדות את ההבדלים במרחק בין השקעים והבליטות בטביעת האצבע. שיטות אחרות נסמכות על דימות אינפרה-אדום (תרמי), וזיהוי לחץ. לכל השיטות הללו יש את החסרונות שלהן. חיישני דימות קיבוליות, למשל, אינם עובדים כראוי כאשר האצבעות לחות, בעוד שחיישני אינפרה-אדום מושפעים אם האצבעות הנוגעות בהם קרות.

סוגים אחרים של מנגנוני זיהוי ביומטרי אשר נמצאים כעת בשלבי מחקר כוללים זיהוי ביומטרי וסקולרי, אשר מתבסס על מבנה כלי דם תת-עוריים, וזיהוי ביומטרי דינמי, או התנהגותי. אלו כוללים בעיקר זיהוי חתימות קוליות או אלקטרוניות. לכלי נשק, חוקרים במכון הטכנולוגי בניו-ג'רזי פיתחו מערכת אשר נקראת Dynamic Grip Recognition, או זיהוי אחיזה דינמי. המערכת מבוססת על שינויים במשך הזמן בתבנית הלחיצה הנוצרת על גריפ האקדח, שהיא אינדיבידואלית לכל משתמש.

במהלך שני העשורים האחרונים, פיתוחים בשני תחומים הפכו את ה"אקדח החכם" למציאות. פיתוחים במיקרופרוססינג – הן עיבוד כוח הן עיבוד קשיחות – הפכו מערכות מתוחכמות יותר ויותר לאפשריות. מצד שני, ההיסמכות על חיישנים גם היא גדלה באופן דרמטי. המכשול הגדול ביותר שיש להתגבר עליו כעת הוא זה התרבותי. אך כעת, כאשר הציבור מבין את הצורך להבטיח שירי בכלי נשק צריך להתבצע בידיים הנכונות בלבד, אפשר שגם עליו נתגבר בקרוב מאוד.