שליפה מהירה – ישראל וטורקיה מגיעות להסכם

This post is also available in: English (אנגלית)

אריה אגוזי

ישראל וטורקיה הגיעו להסכם על נרמול היחסים. זה בהחלט דבר חיובי אבל יש לממשלות ישראל נטייה לרוץ מהר מדי קדימה וכאן יש סכנה גדולה.

ההסכם המתגבש כולל פיצויים לטורקיה על האבדות שנגרמו על סיפון המרמרה בעת שחיל הים השתלט על הספינה שעשתה דרכה לעזה.

נושא אחד לא נכלל בהסכם ולכן הוא בעייתי כל כך: בעבר, בעת תור הזהב ביחסים, היה שיתוף פעולה בטחוני רב-שכבתי בין שתי המדינות. שיתוף פעולה זה כלל תמרונים משותפים אך בעיקר רכש טורקי של מערכות צבאיות ישראליות, אז בוצעו עסקאות ועוד נוספות היו על הפרק אבל הכל נעצר עם השתלטות על המרמרה.

מניסיון העבר אני מניח שיהיה רצון גדול בישראל לחדש את הצעות הרכש לטורקיה. נכון שבינתיים הטורקים הקפיצו את התעשייה הביטחונית שלהם קדימה, אבל יש להם עדיין צורך בהרבה מערכות שפותחו בישראל. וכאן יש בעיה חמורה.

ההסכם משרת כיום בעיקר את ארדואן שנקלע למצב בלתי אפשרי עם מוסקבה, או למעשה עם פוטין.

לא בטוח שיהיה חכם לרוץ קדימה עם עסקאות נשק חדשות עד שיתברר מה באמת עומד מאחרי הנכונות הטורקית.

אבל לממשלות ישראל יש לעתים נטייה לזיכרון קצר וכאן מישהו אחראי חייב לשים סייגים חמורים.

לדעתי שום עסקת נשק עם טורקיה לא צריכה להיות על הפרק לפני שיתברר כי ההסכם באמת משרת גם את ישראל לטווח ארוך. אבל חשוב מכך: עד שיתברר כי ארדואן מתנער מהטרור המוסלמי בצורה ברורה. הוא צריך להבהיר שהוא חוזר להתנהג כמו שמדינה חברה בנאט"ו חייבת להתנהג.

בשנים האחרונות ארדואן ירק לנאט"ו – כלומר בעיקר לארה"ב – בפנים. בכל פעם שהתעוררה בעיה של ניגוד אינטרסים בין אלה של שלטונו ואלה של נאט"ו.

אז זה המצב ולכן על ממשלת ישראל אסור לרוץ קדימה עם עסקאות נשק ועם שיתוף מודיעיני כמו שהיה בעבר.

האם זה יקרה? אני לא בטוח. הניסיון מוכיח שלממשלות ישראל יש נטייה שלא לקחת בחשבון הרבה אלמנטים במצבים מורכבים כמו זה.