This post is also available in: enEnglish (אנגלית)

מאת מנדי ספדי

על מנת להכיל את האירועים שאנו חווים במזרח התיכון בכלל ובארץ בפרט, יש להביט רגע על תולדות המלחמה כהגדרה ולנתח את מאפייניה ואת השינויים שחלו על אופי המלחמות. גם ביהדות וגם בנצרות התנהלו מלחמות דת, אך עם השנים התחלקו העמים למדינות וזנחו את מלחמות הדת עד שהפך המניע לקיומן של מלחמות בעיקר על רקע האינטרסים הפוליטיים והמדיניים. רק במדינות האסלאם השינוי הזה לא התרחש והדת נותרה אלמנט מרכזי במלחמות שמתנהלות עד היום.

המוסלמים לא עצרו לרגע אחד ממימוש מלחמות דת בהיסטוריה שמשתרעת על פני יותר מאלף וארבע מאות שנים. מאחר ולא קמה תנועת רפורמה דתית אסלאמית לא פסקו מלחמות דת באסלאם, אלא להיפך – ניתן לומר כי לאורך חמש עשרה העשורים האחרונים, פרט למקרים נדירים, כל המלחמות המוסלמיות הן מלחמות דת.

מאחר שחלק מהמנטליות האסלאמית ספוגה בחשיבה דתית טהורה, הם לא מסוגלים לדמיין צורה אחרת של מלחמה מלבד מלחמת דת. על כן הם מבטלים את כל הנסיבות  ומנחיתים על כל מלחמה אופי דתי, או מגדירים אותה כמלחמת דת נגד האסלאם והמוסלמים.

אם נתמקד במלחמות הדת בהיסטוריה האסלאמית, נראה כי כשלו כישלון חרוץ בשימוש בפירוש המושג "ג'יהאד" והמושג "שהיד", ויש להוציאם כלל ועיקר ממילון השיח האסלאמי למען האנושות. כשהתקשורת הערבית המובילה מחליפה את המושג נפל חלל במילה "שהיד"  ואת המושג מלחמה מחליפה ב- "פלישה" – הנה לך מתכון למלחמת דת, כאשר מתגייסים למענה חמומי מוח דתיים מכל קצות העולם. כך המלחמה בעיראק: למרות שסדאם פתח במלחמה ולמרות היותו חילוני, הוא גייס את הדת למלחמה והכריז על האמריקאים, שהתערבו לטובת כווית, כפולשים שבאו להילחם באסלאם ובמוסלמים בעיראק. כך רבים התגייסו למלחמת ג'יהאד, ועד היום בסיסי ג'יהדיסטים פזורים ברחבי עיראק, כמו גם באלג'יר ואפגניסטן מצרים וסוריה.

מי שעוקב אחר ההיסטוריה האסלאמית, מאז תקופת הח'ליפות עד מלחמות היום בסוריה ועיראק, ימצא כמה הערות שראוי להתמקד בהן

1. אם הסכסוך בין צד מוסלמי וצד שאינו מוסלמי, מיד מוכרז הג'יהאד על מנת לגייס כוחות לטובת הצד המוסלמי – גם אם הוא לא צודק ומדובר בדיקטטור מושחת כמו סדאם חוסיין. מנגד, במקרה של מדינה כמו מצרים שפלשו אליה מספר רב של מתנחלים מוסלמים כמו האייובים, הפאטמים, הממלוכים, והעותמאנים, מאחר והיה זה פולש מוסלמי שמגרש  פולש מוסלמי אחר, לא עלה טיעון הג'יהאד, אלא רק כאשר היא נכבשה ע"י צרפת ולאחר מכן ע"י אנגליה. המפליא הוא שהכיבוש העותמאני מוגדר בספרי היסטוריה של מצרים "השחרור העותמאני של מצרים" בשעה שהכיבוש הצרפתי הוגדר ככיבוש. למרות שהכיבוש העותמאני נמשך כמעט ארבע מאות שנים, ובמהלכו הרס את כל האלמנטים של החברה המצרית, רק כניסת חיילי נפוליאון עם סוסיהם  לאל-אזהר נשאר חרוט במודעות המצרית.

2. ההיסטוריה המוסלמית רצופת הסתייעות של מוסלמים בכוחות זרים, במלחמותיהם נגד מוסלמים אחרים, וכדי לא לטבוע בנתונים אזכיר רק כמה דוגמאות:

  • ברית הארון אל-רשיד עם קרל הגדול בצרפת שנוצרה כדי לחסל את המדינה האומאיית באנדלוסיה, בשל רצונו לחזור לח'ליפות העבאסית.
  • המלך כאמל מוחמד בן אלעאדל מלך מצרים היה מוטרד מהברית של אחיו עם כוראזים שאה. הפתרון שלו היה להציע בשנת 1229 ברית עם פרדריק השני, "הפרנקיים", והציע להם לוותר על ירושלים תמורת הברית.
  • הח'ליף העותמאני הסתייע ברוסים נגד מוחמד עלי ודוגמאות נוספות כאלה יש עוד רבות לאורך ההיסטוריה.

3. מספר המוסלמים שנהרגו על ידי מוסלמים כפול ומכופל מאלה שנהרגו במלחמות של המוסלמים עם לא-מוסלמים. ההרס הגדול ביותר שנפל על סוריה היה ע"י המוסלמי טימור לנק, והגיע לרמת ביזוי עד שהוא וחייליו אנסו מוסלמיות במסגד חאלב. כעת כנראה שאסד הולך בעקבותיו.

4. כאשר מתרחשת מלחמה בין מוסלמים ומוסלמים, מי שניצח את הקרב מוצג כאילו הוא  המוסלמי האמתי ללא קשר לצד הצודק במלחמה. בכל המקרים האלה נוצלה הדת בדרך הגרועה ביותר כדי להצדיק את הפעולות הבלתי אנושיות, ופסיקות ההלכה שיצאו מכך מנצלות את הדת ומחלישות את השליחות שלשמה נוצרה במטרה להונות את פשוטי העם .

העולם כולו מביט אל העבר לעבר מלחמות הדת שבהיסטוריה שלו ורואה בה תקופת שפל מבישה ורק המוסלמים מתגאים במלחמותיהם הדתיות ומייחלים לחזרתה של אותה תקופה. כאמור, ההיסטוריה קפאה בעולם הערבי ומסרבת להשתנות לעבר הקדמה, ומכאן נובע האיום של אבו מאזן שבהצהרתו  רומז להכרזה על מלחמת דת. מכאן נובעת השיטה של ראאד סלאח להכריז שמסגד אל אקצה בסכנה, שהרי כך הוא מגייס מיליוני דולרים למימון פעילותו נגד ישראל. כך הוא גם מגייס תמיכה רחבה בפעילות תנועתו, אפילו מצד מוסלמים שמגדירים את זהותם הפוליטית כקומוניסטים.

פעילותו של ראאד סלאח והתנועה האסלאמית שהוא עומד בראשה משאירה טביעות אצבע בכל אירוע או הפגנה נגד ישראל שמתקיימת בתוך שטחי ישראל בעיקר, אך גם גולשת לשטחי יהודה ושומרון שתחת שליטת הרשות הפלסטינית, כמו גם למדינות נוספות בעולם. בזמן ביקוריו במדינות אלה, ובתזמון עם הרצאות ההסתה והשנאה נגד ישראל, הוא קורא לעולם הערבי לפלוש לירושלים ולשחרר את אל אקצה כהגדרתו, ולא כאן מסתיימת פעילותו שהרי בדיקה מעמיקה מובילה אותו ואת ארגונו לקשרים עם ארגוני טרור.

מנדי ספדי הוא יועץ פוליטי ואסטרטגי במרכז לדיפלומטיה ויחסים בינלאומיים, מומחה לסוריה ומרצה בענייני אסלאם וטרור.