This post is also available in: enEnglish (אנגלית)

אחד המפגשים האחרונים של מנהיגי המדינות הנמנות על מועצת שיתוף הפעולה במפרץ הפרסי
אחד המפגשים האחרונים של מנהיגי המדינות הנמנות על מועצת שיתוף הפעולה במפרץ הפרסי

בספרו Sectarian Politics in the Gulf ("פוליטיקה עדתית במפרץ") טוען פרדריק מ. וורי (Wehrey) כי מדינות המפרץ מאוחדות מכוח תפיסת האיום המשותפת והשיח הביטחוני המשותף. ואכן, רב הדמיון בין מדינות אלה: משטרים מונרכיים סוניים, שפע של נפט וגז, תנאים סוציו־פוליטיים דומים, ארצות־הברית היא בעלת־ברית מרכזית ועוד. קווי הדמיון מביאים לכך שגם האתגרים הביטחוניים של מדינות המפרץ זהים כמעט.

עם זאת, יש ייחודיות מרכזית אחת באיומי הביטחון – העובדה שהם נושאים אופי אידאולוגי יותר מאשר צבאי־קונוונציונלי. לכל אורך ההיסטוריה המודרנית של המפרץ, איומים אלה כללו נאצריזם, בעת'יזם, קומוניזם ושיעה מהפכנית מבית מדרשה של איראן. אולם מאז שפרצו ההתקוממויות בעולם הערבי צץ איום אידאולוגי חדש על חלק ממדינות המפרץ. איום זה, לתפיסתן של ערב־הסעודית, איחוד האמירויות ובחריין היה 'האחים המוסלמים'. ארגון זה לא רק מהווה אתגר אידאולוגי ואיום על כמה ממדינות המפרץ הערביות, הוא גם חותר תחת האחדות והתפקוד של הארגון הערבי המלוכד היחידי – ה-GCC, המועצה לשיתוף פעולה של מדינות המפרץ (Gulf Cooperation Council). אתגר זה שהארגון מציב לכמה ממדינות GCC משרטט קו מפריד בין שתי היריבות הגדולות על המנהיגות באזור – ערב־הסעודית וקטר.

מעצמות הנפט של המפרץ הפרסי, ערב־הסעודית וקטר, מנהלות מאבק על עליונות אידאולוגית וגיאופוליטית בעולם האסלאמי הסוני. שתי המדינות היו מעורבות באופן פעיל בתנועות המהפכה המכונות 'האביב הערבי' שהתפשטו ברחבי המזרח התיכון מאז אביב 2011, אולם שתיהן מחזיקות בעמדות סוציו־פוליטיות שונות כשמדובר בשאלת הדרך לנהל את השינוי הבלתי־נמנע שעובר על האזור, במקביל לרצון של כל אחת מהן לשמור על הסטטוס קוו בגבולותיה. בין תחומי המחלוקת העיקריים בתפיסות של שתי המדינות ניתן לשוב ולציין את העמדה כלפי אידאולוגיית 'האחים המוסלמים', וכן את הסוגיה של הבניית הנרטיבים הבוטה של קטר באמצעות ערוץ הלוויין שלה, אל־ג'זירה, והתמיכה בארגוני אסלאם קיצוני באזור, במיוחד בסוריה ובמצרים. שני היבטים אלה קשורים בקשר הדוק ומשפיעים על תפקוד ה־GCC, ולפיכך על ביטחון האזור כולו.

דומה שהקרע הנוכחי ביחסים בין מדינות המפרץ הוא האתגר הגדול ביותר ל־GCC מאז כינון המועצה ב־1981. ליבת המחלוקת בין המדינות החברות נעוצה בתפיסה האידאולוגית של האיומים האזוריים. בראשית מארס 2014 הודיעו ערב־הסעודית, בחריין ואיחוד האמירויות על החזרת השגרירים שלהן מקטר. הסיבה העיקרית לאי־ההסכמה הייתה התמיכה הכספית והפוליטית שנתנה קטר לארגון 'האחים המוסלמים' (שהוכנס לרשימה השחורה של ארגוני הטרור בערב־הסעודית בתחילת מארס 2014) במצרים ובמקומות אחרים, וכן דרשות שנשא יוסוף אל־קרדאווי. לדעת המנהיגות הסעודית, קטר התערבה בענייניה הפנימיים של ערב־הסעודית ושל מדינות ערביות אחרות, באמצעות תמיכתה ב'אחים המוסלמים' ובדיווחים האנטי־ממשלתיים הביקורתיים באל־ג'זירה נגד מדינות המפרץ והמזרח התיכון.

מקור עמדתה של קטר כלפי 'האחים המוסלמים'

חשוב להבין את המקור לעמדתה של קטאר כלפי 'האחים המוסלמים', שכן זו לא החלה לאחרונה אלא לפני יותר מחמישים שנה, והטביעה מאז סוג מסוים של יחסים בין האחוואן (האחים המוסלמים) לקטר. שורשי המחלוקת טמונים ביחסים בין קטר לשאר מדינות המפרץ ובמיוחד עם ערב־הסעודית ואיחוד האמירויות, שאינן בשיא כוחן והן מציבות איום על קטר ועל מחויבותה לתמוך ב'אחים המוסלמים'.

חברי 'האחים המוסלמים' החלו להגיע בהמוניהם לקטר בשנות השישים. ביניהם היו אנשי דת ומלומדים מוסלמים שסייעו לעצב את מערכת החינוך הקטרית, שעד אז כמעט לא הייתה קיימת. היעד המרכזי של אסטרטגיה זו היה ליצור מערכת חינוך עצמאית, שתמלא את שורות הפקידות הקטרית הצומחת באנשי דת שיהיו בלתי־תלויים בערב־הסעודית. גישה זו אפשרה לקטר להימנע מהסתמכות על אנשי הדת והחינוך של ערב־הסעודית. הדבר עשוי היה להוביל להקמת מערכת חינוך דומה בקטר, אשר בהכרח הייתה נוטה אחרי ערב־הסעודית ונתונה להשפעתה.

גם יוסוף קרדאווי הגיע בתקופה זו (1961) לקטר ממצרים. תחילה הקים וניהל מכון דת חדש, ומאוחר יותר הקים את המכללה ללימודי השריעה באוניברסיטת קטר וכיהן כדיקן שלה. כיום נחשב קרדאווי לאחד ממנהיגי הדת המוכרים והמשפיעים ביותר של 'האחים המוסלמים'. באופן כללי ניתן לומר שהארגון ביסס לעצמו מקום ייחודי בקטר באמצעות הקמת מערכת החינוך והכשרת דרג הפקידים, שניתן למצוא ביניהם חסידים רבים שלו.

הירשמו לאתר הישראלי לביטחון המולדת

התנגשות בין המדיניות הסעודית והקטרית סביב המשבר בסוריה

המשבר בסוריה נעשה מדד ליחסים בין השחקניות האזוריות, במיוחד אלה שאמורות להיות באותו מחנה. קל יותר להבין את היריבות האידאולוגית בין קטר לערב־הסעודית, אם מביטים בה מבעד לעדשה של עמדתן כלפי העימות בסוריה. מאז החלה התסיסה בסוריה באביב 2011 ניצלה ערב־הסעודית את ההזדמנות לשפר את מנהיגותה בקרב החברות במועצה לשיתוף פעולה של מדינות המפרץ, ובמיוחד לרסן את ביטחונה הגובר של קטר במדיניות החוץ שלה באזור. סיבה סמויה נוספת למעורבות הסעודית הייתה רצונה לבסס סדר אזורי חדש באמצעות ניצחון בחזית הלבנטינית של המאבק בין הסונים לשיעים, כמו במקרה של ערב־הסעודית מול איראן.

נקודה זו חשובה במיוחד לנוכח הירידה המסוימת במעורבותה של ארצות־הברית באזור. מאז פרוץ ההתקוממות בסוריה, הסעודים התערבו בשאיפה להפיל את משטר אסד. הם תמכו בארגונים מתונים וקיצוניים גם יחד, כמו ג'בהת אל־נוסרה וגדודי אחראר א־שאם שרשמו את ההצלחות הגדולות ביותר. עם זאת, באביב 2014 נאלצה ריאד להחרים את אל־קאעדה, ג'בהת אל־נוסרה, דאע"ש, חזבאללה הסעודי, החות׳ים (בתימן), אנסאר אללה והאחים המוסלמים, מכיוון שהיוו איום על אחדות הממלכה. ערב־הסעודית ניצבה נוכח הסיכון שג'האדיסטים חוזרים יאיימו על המנהיגות הסעודית ועל היציבות הפנימית.

האינטרסים של קטר בסוריה קשורים לשילוב של סוגיות אסטרטגיות, כלכליות, פוליטיות ואידאולוגיות. יש לציין כי לפני פרוץ המרד בסוריה נהנתה קטר מקשרים טובים יחסית עם הממשל הסורי, כפי שגם השתדלה לקיים קשרים תקינים עם איראן – בעלת־בריתה הקרובה של סוריה. למען האמת, קטר חולקת עם איראן את מקור הכנסתה המרכזי – שדה הגז בדרום המפרץ הפרסי – עובדה שמסייעת לפרש את הרטוריקה ה'מיוחדת' כלפי טהראן.

עם פרוץ העימות בסוריה התערבה קטר מתוך כוונה לשמר את השפעתה באזור באמצעות מתן גיבוי ל'אחים המוסלמים' שכאמור משמשים כלי מצוין במדיניות החוץ שלה. במהלך 'האביב הערבי' קטר שמה את יהבה על הארגון ועל שלוחותיו באזור – מהלך שנשא כמה תוצאות חיוביות עבורה. היא כמעט חסינה בפני האידאולוגיות של התנועות האסלאמיות, ולכן הצליחה להפעיל את השפעתה באמצעות 'האחים המוסלמים' באזור.

באשר לסוריה, קטר החלה לחמש את המורדים הסורים כמעט מהימים הראשונים של ההתקוממות, בתקווה ש'האחים המוסלמים' יצליחו להפיל את משטר אסד ולהשתלט על המדינה. כתוצאה מכך, המדיניות של שני הצדדים הסתיימה בהפיכת ההתקוממות הסורית למלחמת אזרחים כוללת עם אלפי ג'האדיסטים. עם זאת, בעוד קטר הבטיחה את עצמה מפני בעיות דת ואידאולוגיה, ערב־הסעודית לא הצליחה לעשות זאת ונכנסה לתקופה מאתגרת.

מסקנות

מלחמת האזרחים בסוריה ממחישה כיצד הבדלים אידאולוגיים בין שתי מעצמות מרכזיות במפרץ השפיעו על העימות ועל ההתנהגות של כל צד. ניתן להסיק בבירור שהאתגר האידאולוגי שמדינות ה־GCC ניצבות בפניו כבר השפיע מאוד על ההתפתחויות הנוכחיות באזור.

האתגר האידאולוגי החדש עבור מדינות ה-GCC והאיום על כמה מהמדינות החברות במועצה מצד האסלאם הפוליטי שמציב ארגון 'האחים המוסלמים' ושלוחותיו באזור מסמנים את 'קו פרשת המים' בדינמיקה האזורית. לנוכח היחלשותן של המעצמות המזרח־תיכוניות המסורתיות (מצרים, סוריה ועיראק) במהלך העשור האחרון, ערב־הסעודית וקטר סוללות את דרכן בהתמדה למנהיגות האזורית.

עם זאת, השינויים המערכתיים במזרח התיכון יצרו אתגר אידאולוגי חדש שמאיים על הביטחון ועל היציבות של מדינות ה־GCC, ומחדד את התחרות בין שתי המעצמות הגדולות במועצה – ערב־הסעודית וקטר. עליית האסלאם הפוליטי במזרח התיכון ובצפון־אפריקה, קסמו המתחזק בעיני אוכלוסיית האזור במיוחד בשלוש השנים האחרונות וכן המלחמה בסוריה והתקדמות דאע"ש בעיראק – כל אלה תרמו להעמקת המחלוקות בתוך ה־GCC, במקביל להיבטים נוספים בדינמיקה האזורית (החרפת העימות הסוני־שיעי ותפקידה המשתנה של ארצות־הברית באזור), אשר מעמיקים עוד יותר את הדאגה ליציבות ולביטחון. לפיכך, האיום האידאולוגי החדש על ה־GCC מצד האסלאם הפוליטי ואסלאמיסטים קיצוניים הוא ממשי ביותר, וישפיע לא רק על מדינות המפרץ אלא גם על כלל האזור. למרות שהאפשרות לעימות צבאי גלוי בין מדינות ה־GCC נראית קלושה למדי, יש בכוחו של איום אידאולוגי חדש זה לשנות את התחזיות לטווח הבינוני והארוך.

מאת: אלכסיי חלבניקוב