הרתעה נגד שחקנים לא-מדינתיים – מחשבות בעקבות 'צוק איתן'

אילוסטרציה

This post is also available in: English (אנגלית)

אילוסטרציה
אילוסטרציה

בשנים האחרונות התעצמה המגמה של היחלשות השחקנים המדינתיים במזרח התיכון. כתוצאה מכך חלה שחיקה ביכולותיהם של צבאות סדירים להתמודד עם המגמה המקבילה, שהיא גם תוצאה של היחלשות המרכזים השלטוניים – עליית כוחם והשפעתם של שחקנים לא-מדינתיים.

ניתן להבחין בין שני סוגים של שחקנים לא-מדינתיים: האחד, הוא הסמי-מדינתי, הכולל את חמאס וחזבאללה, המציבים איום מידי ומוחשי בפני ישראל, ואף את 'המדינה האסלאמית'. הסוג השני כולל ארגונים לא-מדינתיים, שאינם בעלי זיקה גיאוגרפית מובהקת ואחריותם כלפי האזרחים בשטחים הנתונים לשליטתם היא נמוכה, ומגיע עד כדי אחריות שאינה קיימת.

ארגונים, השייכים לקטגורית הלא-מדינתיים הם ארגוני הטרור הג'האדיסטיים, ובכללם ג'בהת אל-נוסרה והג'האד האסלאמי הפלסטיני, הנתפסים כחסרי עכבות והם נשענים פחות מהארגונים הסמי-מדינתיים על תמיכת האוכלוסייה שבקרבתה הם פועלים.

כיום מתייצבים לאורך גבולות ישראל לא רק שחקנים סמי-מדינתיים, אלא גם גורמי טרור ג'האדיסטיים-סלפיסטיים. איום זה קיים בסמוך לגבול ישראל-מצרים בחצי-האי סיני וברמת הגולן. בניגוד לשחקן המדינתי, שיש לו אחריות לטריטוריה וכלפי האוכלוסייה שבשטחו ולכן הוא פגיע יחסית, בפרט בתחום התשתיות, הרתעת הגורמים הג'האדיסטיים-סלפיסטיים מורכבת הרבה יותר ולכן מהווה אתגר מהותי.

מושג ההרתעה

הרתעה נגד שחקנים לא-מדינתיים ובעיקר אלה הג'האדיסטיים, שביניהם חסרה תשתית תורתית ואקדמית. בדומה לצבאות מערביים אחרים, אף צה"ל נאלץ להתאים את מושג ההרתעה – שעוצב לתחום ההרתעה הגרעינית והוסב לתחום ההרתעה הקונבנציונאלית, המכוונת נגד מדינות וקואליציות של מדינות וצבאות – להרתעה כלפי שחקנים שאינם מדינות.

בראשית דרכה של מדינת ישראל פיתחו 'האבות המייסדים' תפיסת ביטחון, שההרתעה הייתה בה נדבך מרכזי. בן-גוריון הדגיש, כי אין ביכולתה של מדינת ישראל להכריע אסטרטגית את כלל מדינות ערב, ולפיכך, בכל עימות צבאי נדרש להשיג תוצאה ברורה בשדה הקרב על מנת להרחיק ככל הניתן את סבב הלחימה הבא, להבטיח שנות שקט ורגיעה ולאפשר את בנייתה של מדינה חזקה ומשגשגת.

ההרתעה הבסיסית נשענה על שני רכיבים: היכולות הצבאיות המוכחות של צה"ל והנחישות של ישראל להפעיל את הכוח כאשר נדרש להרתיע, או לפגוע בהכנותיו של האויב לפעול נגדה. היכולות הצבאיות של צה"ל הן שילוב של הכוח הצבאי, הטכנולוגיה ואיכות כוח האדם. נחישות של ההנהגה להחליט על הפעלת הכוח כאשר נדרש, ולעיתים, כדי לתחזק את ההרתעה, נועדה להשלים ולהמחיש את עוצמת היכולות הצבאיות.

הירשמו לאתר הישראלי לביטחון המולדת

ההרתעה הישראלית כלפי המרחב הערבי העוין נבנתה במהלך השנים ברצף של שכבות, של בניין כוח ואירועי הפעלת כוח, ובוודאות מספקת ניתן לקבוע, כי היא חוללה תהליך של הבנה בקרב מדינות האזור, כי לא ניתן להביס את ישראל בשדה הקרב.

בנוסף, ההרתעה נחלקת לשתי רמות: (1) אסטרטגית – בדגש על הרתעה מפני ייזום מלחמה נגד ישראל בגין המחיר הכבד באבדות ובנזק פיזי, כלכלי וחברתי, שישלם האויב אם יתקוף; (2) אופרטיבית – כזו שנועדה להגביל את עוצמת המהלכים הצבאיים ופעולות הטרור נגד ישראל, אם החליט האויב לתקוף, ולהציב סף שאין לעברו פן תגיב ישראל בעוצמה הרסנית – מעין כפיית 'כללי משחק'.

כמו כן קיים שילוב של שתי הרמות. לדוגמה, לפני שני עשורים הביאה ההרתעה המשולבת את סוריה להפסיק את בניית הכוח ההתקפי לשם תמרון להשתלטות על רמת הגולן, ולעבור להתבססות על מערכי רק"ק וטק"ק המאיימים על העורף האזרחי הישראלי, שנועדו להרתיע את ישראל מייזום מהלכים צבאיים נגד סוריה. כך, נקט גם חזבאללה בבניין הכוח, שהתבצע בסיוע איראן וסוריה. כתוצאה מכך התפתחה הרתעה הדדית, או מאזן הרתעה. מצב זה הוא יציב יחסית, משום ששני הצדדים, בשקלול של תועלת מול מחיר ההפסד הצפוי, בוחרים להימנע מהפעלת הכוח.

מהות ההרתעה הינה הבנה של האויב, כי מחיר ההפסד שלו בעימות צבאי, כתוצאה מפגיעה קשה ביכולותיו, נכסיו האסטרטגיים, תשתיות כלכליות ואזרחיות ועוד, יהיה גבוה מהסיכוי להישג, הגלום בעימות. פתיחתו של עימות על ידי האויב מעידה, כי אבדה ההרתעה האסטרטגית, בין אם עקב הצבת יעדים מרחיקי לכת, המצדיקים מבחינת האויב את מחיר הנזק שתגרום לו התגובה הישראלית, ובין אם כתוצאה מכרסום בנחישותה של ישראל להגיב ולהסתכן בהסלמה.

בהקשר זה יש להדגיש את מימד הזמן: ההרתעה האסטרטגית חייבת להיות אפקטיבית למשך שנים רבות. עדיין, הרתעה אופרטיבית אפקטיבית אמורה להגביל את הפעלת הכוח של האויב בשל חששו, כי יאלץ לשלם את מלוא המחיר על פעולותיו אם ישראל תבחר להגיב במלוא עוצמתה.

מאת: יאיר נווה