טריפולי: הלב הסורי הפועם בתוך הגוף הלבנוני

This post is also available in: English (אנגלית)

במבט אזורי על ערים מורכבות במזרח התיכון המודרני, אשר טומנות בחובן נפיצות מסוכנת ומשקפות מתחים מגזריים וגילויי אלימות חמורים, סביר כי הדבר הראשון שיעלה בתודעה הוא שמותיהן של בגדאד ומוסול, ביירות ואפילו ירושלים. עם זאת, אם נרצה לאתר מקרה בוחן עכשווי שמהווה דגם מוקטן של תופעות ומגמות אזוריות דרמטיות, יהיה זה הגיוני להעלות דווקא את שמה של עיר אחרת – טריפולי שבלבנון. העיר השנייה בגודלה במדינה, השוכנת לחופו הצפוני של מזרח הים התיכון, עדה להתפתחותה של מציאות מאתגרת ובעלת חשיבות מכרעת ביחס לעתיד להתרחש בה ומחוץ לה, עם סבב אלימות נוסף בשרשרת ארוכה שנמשכת זה שנים. מאמר זה ינסה לספק הקשר רחב לסערה בטריפולי, תוך התייחסות למצב הפנימי בלבנון ולמלחמת האזרחים בסוריה, יחד עם הפקת תובנות מהנתונים הידועים עד כה. לשם כך, רק התייחסות משולבת למסגרת הסורית, לצד המסגרת הלבנונית, תוכל להביא לשיקוף המציאות ולהעמקה בהשלכותיה.

המאמר מציג ניתוח של האתגר המורכב הגלום בעיר טריפולי שבלבנון, על היבטיו השונים. מלחמת האזרחים בסוריה נתנה את האות להצפת המתיחות, שטבועה באופייה של העיר, מעל פני השטח. זיקתה ההיסטורית של טריפולי לסוריה מתנגשת עם חוקי המשחק הלבנוניים ויוצרת מרקם עדין ונפיץ ביותר של דינמיקה דתית ועדתית, המקרינה על שאר חלקי המדינה. בנוסף, איום האסלאם הסלפי ובראשו ארגון המדינה האסלאמית מציב את האירועים בהקשר אחר, לנוכח המתרחש בין הסונים לעלווים במזרח התיכון. העימותים באוקטובר 2014 בשכונותיה של טריפולי, שהיוו חוליה נוספת בשרשרת ארוכה, סימלו את הפוטנציאל ההרסני הטמון בעיר הצפונית. למרות שהעימותים שככו, טרם נמצא פתרון ארוך־טווח להתמודדות איתם, והפיגוע בבית קפה בעיר בראשית ינואר 2015 מזכיר ללבנון שעליה להתמודד עם סכנות מוחשיות במטרה להבטיח את יציבותה.

טריפולי אמנם שייכת ללבנון כמעט מאה שנה, ואין לערער על היותה אבן יסוד בבניין המדינה, אך את המתרחש בעיר לא ניתן לנתק מהשרידים שנותרו בה מהתרבות הפוליטית והחברתית הסורית. במציאות של טרום עידן הטלטלה בעולם הערבי, אמירה כזו עשויה הייתה להיחשב כארכאית וכעיוות המרקם הגאו־פוליטי העכשווי של האזור, ברם, כיום אין להתעלם מכך ולבטל זאת — על אחת כמה וכמה אם מביאים בחשבון את היחלשות המבנה המדינתי בעקבות התמורות שחלו. הגבולות שהכרנו ואשר שימשו לחציצה בין הישויות הלאומיות שהוקמו במרוצת המאה הקודמת — היטשטשו, ועל חשבונם עלו זהויות מבוססות דת, מוצא אתני, קהילה, חברה, כלכלה ותרבות. אין פלא, אפוא, שעיר כמו טריפולי, שהרכבה הדמוגרפי והמסורת המשותפת אינם שונים בהרבה ממקבילותיה הסוריות, מבטאת את התחזקות מגמת הסקטוריאליות המזרח־תיכונית בתוך שטחה, ובפרט את זו שהתגברה בסוריה.

הממד הראשון שממחיש את זליגת המלחמה בסוריה לטריפולי כולל את בני העדה העלווית בעיר. הקהילה הגדולה, שאנשיה מתגוררים בשכונת ג'בל מוחסן ומונה בין ארבעים לשישים אלף איש, היא הריכוז הגדול ביותר של העדה בלבנון, צביונו של הזרם העלווי מזוהה בעיניים  ומהווה יותר ממחציתה בכלל המדינה. סוניות מסורתיות עם השיעה, ומכאן שבאופן מובנה שורר מתח בין המיעוט העלווי לרוב הסוני בעיר. אם לא די בסכסוך העתיק בין הסונה והשיעה, הרי העלווים כלל לא נחשבים כמוסלמים בעיני רבים במזרח התיכון. עם זאת, בלבנון נותרו העלווים מיעוט, ובטריפולי המצב התחדד אף יותר כשתושבי ג'בל מוחסן נתפסו בידי הסונים בעיר כמייצגים את שלטון אסד.

המעורבות הסורית בלבנון מיום קיומה, שאף גברה בשנות מלחמת האזרחים ואחריה, קוממה חלקים רבים בחברה הלבנונית נגד הפטרונות של "האחות הגדולה". חלק נכבד מהזרם האנטי־סורי במדינה מיוצג בקהילה הסונית, שאינה רואה בעין יפה את הקשר ההדוק בין משטר אסד לבין גורמים בלבנון, ובראשם ארגון חזבאללה – קשר שרק התהדק עם מותו של אסד האב ועליית בנו בשאר לשלטון בשנת 2000.

העימותים בין תושבי ג'בל מוחסן ובאב אל־תבאנה המשיכו להתנהל, תוך עליות וירידות ברמת האינטנסיביות שלהם על רקע מאורעות מכוננים כמו רצח רפיק אל־חרירי נסיגת הכוחות הסוריים מלבנון ב־2005, והמשבר במדינה בשנים 2008-2007. נקודת הציון האחרונה המהווה את המוצא לאירועים העכשוויים, היא פרוץ מלחמת האזרחים הסורית במארס 2011.

הקולות והמראות מן המתרחש במדינה השכנה נקלטו היטב בלבנון, שטרם הגלידו בה פצעי מלחמת האזרחים שלה, והשסעים הבין־עדתיים ניכרים בה ונשמרים באיזון עדין, כדי לא להביא לסבב אלימות נוסף. כל עדה וקהילה הסיקה את מסקנותיה לפי רגישויותיה והאינטרסים שעל סדר־יומה. בני טריפולי הסונים.

הירשמו לאתר הישראלי לביטחון המולדת

ההוויה הסורית חיה ונושמת ברחובות טריפולי, ומכתיבה באופן בלתי־מבוטל את ההתרחשויות בתוכה וממנה החוצה, כחלק מהדי.אן.איי המקומי. עם זאת, העיר מצויה בלבנון, שהיא מדינה סבוכה ומורכבת בפני עצמה המתנהלת לפי חוקים משלה. זו ניסתה עוד מימיה הראשונים של המלחמה בסוריה להישאר מחוץ למשחק, שמא יזלגו האירועים לשטחה וייצרו מצבים לא רצויים. בפרק הזמן הראשוני זכתה המשימה להצלחה, אך לא לעולם חוסן. שילוב של מספר גורמים כפה על לבנון מעורבות גדולה משייחלה לה במאבק מעבר לגבול, במספר מישורים. הראשון מביניהם הוא טבעי ופסיבי מבחינתה, וכולל את נהירת הפליטים הסורים לתוך שטחה. יותר ממיליון פליטים שטפו את המדינה הזעירה, חלקם תנודה דרמטית זו הגדול מוסלמים סונים, וכרבע מהם התמקמו באזור טריפולי. בהרכב הדמוגרפי במדינה הביאה את הרשויות להקשחת מדיניות ההגירה, במטרה לבלום את המגמה שמסכנת את החברה הלבנונית, וצעדים לשם כך ננקטו בפועל לקראת סוף שנת 2014.

הגורם השני הוא מעורבותם של שחקנים לבנונים בלחימה בסוריה, ויש לחלק את הסוגיה לשניים. החלק הראשון שתופס עד כה את הנתח המשמעותי הוא בחירת ארגון חזבאללה, ספק מרצון ספק מכורח הנסיבות לפי תכתיבי טהראן, לעמוד לצד בשאר אסד ולהשתתף כתף אל כתף עם צבאו במאבק נגד המורדים. הבחירה לפעול העמידה את הארגון בפני ביקורת פנימית נוקבת, בעיקר מצד גורמים אנטי־סוריים במדינה שמיוצגים על ידי מחנה ה־14 במארס, על כך שהוא גורר בכוח את לבנון לעימות שאינו מחויב המציאות עבורה. החששות וניסיונות המחאה לא עזרו, וחזבאללה עודנו שקוע בקרבות בסוריה, רובם במרחבי הגבול עם לבנון. הוא מצייר עצמו כמגן לבנון ונתמך באופן מלא על ידי המחנה שבראשו הוא עומד, ה-8 במארס.

בתוך הים המזרח־תיכוני הסוער ורווי הזרמים המנוגדים נותרו איים ספורים, שניזוקו במידה פחותה מפגעי הסערה. לבנון הייתה ובינתיים עודנה אי כזה. למרות האיזון העדין בין העדות והמשברים הביטחוניים, הפוליטיים, הכלכליים, הדמוגרפיים והחברתיים שעמם היא מתמודדת, המדינה למודת הסבל ידעה עד כה להכיל את הקונפליקטים ולשמור על שלמותה, בוודאי בהשוואה לשכנתה הסורית. טראומת מלחמת האזרחים טרם פגה, והיא צרובה היטב בתודעתם של אזרחי המדינה ומנהיגיה, שהחשובים ביניהם מילאו תפקיד כלשהו גם אז. התחושה הרווחת במדינה היא שהמצב מסוכן, אך עוד לא נורתה יריית הפתיחה של מלחמת אזרחים נוספת, ונראה שגם איש לא יירה אותה בקרוב. במבט פנימה – זהו גם המצב בטריפולי, שבה מתנהל עימות בין תושבי העיר קרוב לארבעים שנה.

כפי שהומחש במאמר זה, כלל לא בטוח שעתידן של טריפולי ושל לבנון יישאר כשהיה. המבנה המדינתי מתמוטט באזור שנהוג לכנותו 'הסהר הפורה', כשסוריה ועיראק מתעצבות מחדש מבלי לדעת כיצד תיראנה בעוד כמה שנים, ואפילו בעוד כמה חודשים. הגבול בין סוריה ללבנון, שמעולם לא היווה סייג הרמטי בין המדינות, הפך למרחב שאיבד ממשילותו ומאפשר פעילות טרור, פעילות פלילית ומעבר פליטים. בתוך גבולות לבנון, טריפולי נבדלת משאר האזורים והערים המרכזיות במדינה. כעיר שבמשך דורות הייתה קשורה בכל נימיה לתרבות ולמסורת הסורית, עידן התמוססות המדינות מושך חזרה חלק מתושביה לרגש ההשתייכות הסוני־קהילתי העמוק שלהם. בעיר שבין כה וכה סובלת מעוני, מהיעדר ביטחון אישי וציבורי, מסכסוך מגזרי ומהיסטוריה של עימותים, אך טבעי הוא שהמסרים החדשים מכיוון מזרח ימצאו אוזן קשבת בקרב הצעירים המיואשים.

הקרבה הפיזית של טריפולי לגבול עם סוריה, וכן הזיקות בין האוכלוסייה הסונית למקבילותיה בחומס ובחמה ובין העלווים לאחיהם בג'בל אל־נציריה הסמוך, עשויות להביא לקריסת הגבולות והמחסומים בצפון־לבנון, ולחדירה מלאה של מלחמת האזרחים הסורית אליה. זהו תרחיש חמור ביותר שאינו נאמר בריש גלי, אך יש להתייחס אליו במלוא הרצינות הנדרשת. במדינה כה שברירית, שאין בה עתה מערכת פוליטית בריאה ומתפקדת, עולה הסבירות להיווצרות מציאות כאוטית. טריפולי היא מועמדת מובילה להיות אבן הדומינו הראשונה שתיפול, ולאחר שזה יקרה – לבנון שאנו מכירים תשנה את פניה במובנים רבים. זאת ועוד, מלבד המסגרת הלבנונית שמושפעת באופן טבעי מהאירועים בטריפולי, העיר היא גם מיקרוקוסמוס להתרחשויות אחרות באזור, שמשפיעות ומושפעות ממנה באופן ישיר – סוריה ועיראק מצד אחד, וירדן, יהודה, שומרון ועזה מצד שני. מכאן שהקרב המתמשך על טריפולי, על ההסלמות והרגיעות שמלוות אותו, הוא באותה מידה הקרב של לבנון על עתידה, אשר לא ישראל ולא אף אחת מבעלות־בריתה מעוניינות בתבוסתה.

מאת: עומר עינב