home נשק CBRNE כך נולדה ההתחייבות שישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזה"ת

כך נולדה ההתחייבות שישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזה"ת

Jul 12, 2013

This post is also available in: English (אנגלית)

מאת עמי דור-און

בכל פעם שמישהו מצביע לעבר ישראל וטוען "למדינה זו יש נשק גרעיני" התגובה הנשמעת ביותר היא "ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון". המשפט הזה הפך כבר לאבן יסוד בכל הקשור למה שמכונה "הגרעין הישראלי". איך נולד המשפט הזה? מה הם שורשיו?

במו"מ הגרעיני המכין לקראת פגישת ראש הממשלה לוי אשכול עם הנשיא לינדון ג'ונסון ב-1968, שאת שיחות ההכנה עליו ניהלו הנרי קיסינג'ר ויצחק רבין, אז שגריר ישראל בארה"ב, יחד עם אנשי מחלקת המדינה וה-CIA , ביקשה ארה"ב שישראל תתחייב להמשיך ולהיות 'מדינה במצב לא גרעיני'. על בסיס ההבנות שהושגו נקבעה פורמלית מדיניות העמימות; אחד מחושפי הסוד בנושא הגרעין הישראלי היה פרופ' אדוארד טלר, אבי פצצת המימן, לאחר פגישות שקיים בישראל עם הצמרת הביטחונית, כולל ראש הממשלה דאז לוי אשכול; 'פותח הדלתות' בפני טלר בוועדה לאנרגיה אטומית היה עמיתו המדעי וידידו האישי פרופ' יובל נאמן.

כאשר בוחנים את מערכת היחסים בין מדינות בעת החדשה ניתן, בקלות יחסית, להבחין בעובדה ייחודית אחת: פעמים רבות נקבעת מהות היחסים בעקבות ה"כימיה" האישית הנוצרת בין המנהיגים. "כימיה" בהקשר הזה יכולה לנוע בטווח האמוציות שבין סימפטיה, חיבה עמוקה, או שפה משותפת והבנה, לבין סלידה ותיעוב שאי אפשר לגשר ביניהם. "כימיה" מן הסוג החיובי – בין שני "איכרים מחוספסים" בעלי תכונות דומות, ראש ממשלת ישראל לוי אשכול (Levi Eshkol) ונשיא ארה"ב לינדון ג'ונסון (Lyndon Johnson‏) – הייתה אחד היסודות המוצקים ביותר במערכת היחסים הטובה, היציבה והמתמשכת שהחלה להתפתח בימי כהונתם בין שתי המדינות, כולל בתחום הגרעיני .

כדי להבין מדוע נוצר הקשר הטוב בין שני האישים ראוי לספר, מעט, על הרקע המשפחתי שלהם.

לוי אשכול (שקולניק) נולד בשנת 1895 באוקראינה, בכפר אוראטובו, שהיה חלק מהאימפריה הרוסית. אביו יוסף היה מנהל משק חקלאי זעיר. אשכול למד בחדר ובגימנסיה בווילנה, וכבר בנעוריו הצטרף לתנועה ציונית פוליטית: צעירי ציון. בהיותו בן 18 עלה אשכול לארץ ישראל. שנים מספר עבד כפועל חקלאי וכשומר, בפתח תקווה ובראשון לציון. לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1918, התנדב לגדוד העברי שהוקם במסגרת הצבא הבריטי. לאחר מכן היה בין מייסדי דגניה.

לינדון ג'ונסון גם הוא היה "איש אדמה ועבודה". הוא נולד ב-1908 בעיירה כפרית-חקלאית ענייה בטקסס. עם סיום לימודיו התיכוניים יצא לשוק העבודה. התפקיד הראשון שמילא, כדי שיאפשר לו לממן את לימודיו בקולג' למורים – היה מפעיל מעלית. מתחילת דרכו בקולג' אהב ג'ונסון להיות מעורב בוויכוחים פומביים. השנה הראשונה לעבודתו בהוראה הייתה כמורה של כיתת ילדים מקסיקנים. את השנה הזו שבה נחשף לראשונה למצוקות הקיום החמורות לא שכח מעולם. העובדה כי לעניים הללו לא ניתנה הזדמנות שווה הכתיבה רבים ממהלכיו בעתיד שנועדו לפתוח את הדלתות, וההזדמנויות, גם בפני המקופחים.

כאשר נפגשו השניים לראשונה היה ג'ונסון נשיא ארה"ב, אדם בשל בן 56, ואשכול ראש ממשלת ישראל, בוגר מג'ונסון ב-13 שנה. הפגישה התקיימה בבית הלבן. נכון שהאנגלית של אשכול לא הייתה מן המעלה הראשונה אבל הוא היה "איש של אנשים", בעל חוש הומור, שידע גם לצחוק על עצמו. כבר מתחילת המפגש הראשון הסתבר למשתתפים כי יש לשניים "כימיה" טובה ושפה "איכרית" משותפת.

הקשר האישי הטוב הזה הוליד, מאוחר יותר, מחוות כבוד יוצאת דופן מצדו של ג'ונסון. לקראת פגישתם בינואר 1968, הזמין נשיא ארה"ב את אשכול ופמלייתו להתארח בחוותו הפרטית בטקסס. פרט לדיפלומטים שנלוו לאשכול היה אחד מחברי הצוות הישראלי, האלוף מרדכי הוד (Mordechai Hod) מפקד חיל האוויר, עטור התהילה של הניצחון האווירי המוחץ בפתיחת מלחמת ששת הימים. לכאורה הובא הוד בתור "המומחה האווירי" כיוון שעל הפרק עמדה בקשת ישראל לרכוש מארה"ב 50 מטוסי פנטום. בפועל היה הוד, יליד דגניה, איש אמונו הצבאי של אשכול.

לקראת הפגישה, בעקבות שיחות הכנה של הנרי קיסינג'ר (שהיה אז ראש המועצה לביטחון לאומי) עם יצחק רבין, שמונה ב-1968 לשגריר ישראל בארה"ב, הכינו אנשי מחלקת המדינה מסמך תדרוך לנשיא. בניגוד למפגש הראשון בין ג'ונסון לאשכול שבו הועלתה לדיון קצר ביותר שאלת היכולת הגרעינית של ישראל, הפעם היה סדר היום ברור, ממוקד, ו"אטומי" בעיקרו. תוכנו של המסמך הזה – שהוגדר בכותרת "סודי ביותר/רגיש" שוחרר לידיעת הציבור רק כעבור 30 שנה, ב-1997. בהתאם למה שנכתב במסמך ביקש רבין לדעת, לפני שהנושא יידון בהרחבה במפגש עם הנשיא, אם ההתחייבויות הישראליות הבאות יספקו את הממשל:

* ישראל לא תהפוך ל"כוח גרעיני" (Nuclear power).

* ישראל תשקול את הצטרפותה לאמנה הבינלאומית למניעת הפצתו של נשק גרעיני (NPT).

בצמוד לכל אחד מן הנושאים "הגרעיניים" הכלליים הוצג בפני ג'ונסון גם מסמך מפורט שכלל את הערכת מחלקת המדינה על משמעות הנושאים שהעלה רבין בשיחות ההכנה, לפי הפירוט הבא:

לגבי ההגדרה כי "ישראל לא תהפוך לכוח גרעיני" – נכתב במסמך – הישראלים הבטיחו כי אם תיענה בקשתם לאספקת מטוסי הפנטום הם מוכנים להתחייב ש"ישראל לא תהיה הראשונה להציג ו/או להכניס (Introduce ) כלי נשק גרעיניים למזרח התיכון". "אנחנו ביקשנו" – כתבו אנשי מחלקת המדינה – "שהמונח יהיה Posses במובן זה ש"בבעלות" ישראל לא יהיו כלי נשק גרעיניים. או, במלים אחרות, שישראל תתחייב שפעילותה לא תגיע עד לשלב של "הרכבת נשק גרעיני מושלם". במקום לקבל את עמדתנו – נכתב עוד במסמך – הייתה תשובתו של רבין כי ישראל מעדיפה להישאר במסגרת ההגדרה ש"ישראל לא תהפוך לכוח גרעיני".
בנושא הצטרפות ישראל לאמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני נכתב עוד במסמך כי שאלת המפתח בהקשר זה היא שהישראלים מבקשים שתהייה אבחנה ברורה בין מדינה המצויה ב"מצב של נשק-גרעיני" לבין מדינה המצויה ב"מצב לא-גרעיני". בעת הדיון המקדמי הובהר כי משמעות ההגדרה הראשונה היא "מדינה שייצרה וגם פוצצה נשק גרעיני או שביצעה ניסוי גרעיני לפני 1 בינואר 1967". האמנה, נכתב במסמך, משאירה באורח מכוון ובעמימות את מעמדה של ישראל ש"יתכן שכבר הרכיבה פצצת אטום אך לא פוצצה אותה וגם לא ביצעה ניסוי גרעיני".
"הסיבות לניסוח שהציע רבין לא ברורות לנו" – נכתב עוד במסמך שהוכן בעבור ג'ונסון – "אבל כאשר שאלנו אותו איך יכולה מדינה להפוך ל"כוח גרעיני" מבלי שיהיה בידיה נשק גרעיני הוא השיב במלים פשוטות: "כך אנחנו מעדיפים".
כל ההגדרות המילוליות האלה – נכתב במסמך – הינן עמומות. לא יהיה זה מעשי מצדנו לנסות ולכפות על ישראל לקבל את ההגדרות שלנו. עלינו לחתור לכך שישראל תתחייב בפני ארה"ב שהנשק הגרעיני לא יהפוך להיות "גורם ידוע" שרק יסבך יותר את הסיטואציה הישראלית-ערבית.
ההמלצה בשורה התחתונה של המסמך אמרה כך: עלינו להבהיר לישראל כי עליה להתחייב בפנינו להמשיך להיות "מדינה במצב לא-גרעיני" כפי שמוגדר באמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני. ההגדרה באמנה אומרת שלמדינה החתומה על האמנה "אסור לקבל נשק גרעיני, לייצר נשק גרעיני, או לרכוש נשק גרעיני או כל מתקן גרעיני".

הפגישה הידידותית בחווה הנשיאותית עלתה יפה. סל הקניות של אשכול התמלא ב-30 מטוסי סקייהוק ובפריטי נשק נוספים ואף הובעה הסכמה עקרונית לבדוק את אפשרות העברתם לישראל של 50 מטוסי פנטום מתוך ה-250 שביקשה ישראל (פירוט נרחב על מפגשיו של אשכול עם ג'ונסון מופיע גם בספר "ישראל והפצצה" מאת אבנר כהן).

ההיסטוריה יודעת לתעתע בבריות. לעתים קורה כי אירועים בלתי חשובים בעליל בתולדות האנושות עשויים, בדרך מקרה, להוביל לחשיפת סודות חשאיים ונסתרים שאיש לא מצא את פתרון תעלומתם למרות מאמצים ואמצעים רבים שהושקעו כדי לחשוף את התשובה. ההזדמנות לחשיפה מן הסוג הזה הגיעה בעת הפגישה עם אשכול והוכיחה לראש ממשלת ישראל מה מידת עוצמתה ותחכומה המודיעיני של ארה"ב. כאשר נפגשו הנשיא וראש הממשלה לשיחה בארבע עיניים ידעו השניים כי עבודת הכנה רבה הושקעה לקראת הפגישה. אשכול ידע כי מחלקת המדינה הכינה את פרטי הפרטים של הנושאים לדיון בשיחות המפורטות עם רבין אך מעולם לא שיער שעבודה מעמיקה לא פחות – בתחום המודיעין – הכינו אנשי סוכנות הביון המרכזית – CIA.

על אודות פרט "פיקנטי" אחד בפגישה ההיא – אם היה או לא היה את זאת אין לדעת בוודאות – סיפר לימים אשכול לאחד הפעילים הפוליטיים במפלגת השלטון בישראל. כשנה לפני מותו ב-1988 נועד אשכול עם אחדים ממזכירי המחוזות של המפלגה ובהם אליהו שפייזר (Eliyahu Speiser) מי שהיה מזכיר מפא"י במחוז תל אביב. תוך סיפור על "השיחה" שהייתה לו עם ג'ונסון צחק אשכול בחיבה על "חכמתו האיכרית" של הנשיא. כדוגמה למשמעות החוכמה הזו – כך דיווח אחד המשתתפים במפגש המפלגתי על מה שאמר אשכול – כאשר סיימו שני ראשי המדינה לשוחח על העניינים שהיו על סדר היום משך ג'ונסון את אשכול לפינה מבודדת , חיבק את כתפו של ראש הממשלה ושאל אותו, בתמימות-מעושה : "מעולם לא שאלתי אותך במפורש אם באמת יש או אין לכם פצצות אטום ואינני מתכוון לשאול זאת עכשיו, כי ברור לי שגם אם אשאל לא אקבל תשובה אמיתית.

ג'ונסון לא ציפה לתשובה. הוא טפח טפיחות ידידותיות על כתפו של אשכול וחייך אליו בחיוכו שבע הרצון של חתול שזה עתה סיים לשתות את החלב הגנוב.

מה ששכנע בסופו של דבר את ארה"ב להאמין, כי בידי ישראל קיימת יכולת גרעינית. היה מדען הגרעין היהודי הנודע, פרופ' אדוארד טלר (Edward Teller) אבי פצצת המימן, וידיד קרוב של ישראל.

אדוארד טלר נולד ב-1908 בבודפשט שהייתה אז עיר חשובה בממלכה האוסטרו-הונגרית. כבר מתחילת דרכו ניכרה בו יכולת חשיבתית יוצרת בעיקר בתחום המדעים המדויקים. כדי שיוכל להתפתח בתחום המדעי עבר טלר ללמוד באוניברסיטת קרלסרואה שבה זכה לתואר בהנדסה כימית. את הדוקטורט שלו בפיזיקה קיבל באוניברסיטת לייפציג. ב-1934, בסיוע מילגה מ"קרן ההצלה היהודית", עבר לעבוד במחיצתו של מדען האטום הנודע נילס בוהר (Niels Bohr) בקופנהאגן. ב-1935, בהמלצתו של בוהר, הוזמן טלר לשמש פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת וושינגטון בארה"ב ושמו יצא לתהילה כמדען גרעין מבריק. התוצאה שהובילה את מהלך חייו החשוב ביותר לא איחרה לבוא. ב-1942 הוזמן טלר להשתתף בסמינר "רעיוני" בנושא "האפשרויות הטמונות בביקוע האטום" בניהולו של פרופ' רוברט אופנהיימר (Robert Oppenheimer) באוניברסיטת ברקלי. הסמינר הזה ומשתתפיו היוו לימים את הגרעין שממנו התפתח "פרוייקט מנהטן" במעבדות ב"לוס אלאמוס".

שבועות מספר לפני שהצטרף לסמינר של אופנהיימר נפגש טלר עם ידידו הפיזיקאי האיטלקי הנודע אנריקו פרמי (Enrico Fermi) ל"דיון חברי" בשאלת ההיתכנות של פיתוח נשק אטומי. תוך כדי השיחה שעסקה בעולמות התיאורטיים של האטום אמר פרמי, ממש כבדרך אגב, כי נראה לו שיתכן שנשק גרעיני המבוסס על היתוך גרעיני יכול להיות הרבה יותר יעיל מאשר נשק המבוסס על ביקוע הגרעין האטומי. טלר "נדלק" על הרעיון ומאותו מועד ואילך בעצם השתנה מסלול חייו: האטום "הרגיל" – אף כי עדיין לא הגיע לכלל פצצה מבצעית – החל כמעט לשעמם אותו. מוחו הגאוני החל לעסוק, יותר ויותר, באפשרויות המדהימות הטמונות בהיתוך מימני. את רעיונותיו המהפכניים העלה לדיון כבר במסגרת הסמינר של אופנהיימר. העובדה שטלר "דחף" לעיסוק בתחום ההיתוך במקום הביקוע יצרה הרבה מאד מתחים בינו לבין אופנהיימר שהיה נחוש בדעתו כי, ראשית לכל, יש להשלים את פרוייקט ביקוע האטום ולהגיע לייצור פצצה. מתח נוסף בצוות היחיד במינו מבחינת הרמה המדעית של החברים בו תרמה תכונה "מפריעה" ויוצאת דופן של טלר. כאשר ביקש להתרכז נהג לשבת ליד הפסנתר – ולנגן. והוא ניגן והתרכז בשעות היום ובשעות הלילה. הנגינה הבלתי פוסקת הזו "עלתה לנו על העצבים" סיפר לימים אחד מחברי הצוות.

לאחר הפיצוץ האטומי הראשון של בריה"מ ב-1949 – בעקבות מידע מדויק שהעביר לבריה"מ המרגל "המושתל" קלאוס פוקס (Klaus Fuchs) שהיה אחד מחברי צוות הפיתוח האטומי, מידע שכלל שרטוטים של פצצת האטום שהוטל על הירושימה – הורה הנשיא טרומן על "מבצע חירום" לפיתוח פצצת מימן, כדי "להבטיח את המשך העליונות האמריקאית" על פני בריה"מ. הלחץ הנשיאותי פעל היטב. כבר ב-1950 החלו העבודות המעשיות ופצצת המימן – הפצצה הנוראה ביותר בתולדות האנושות – יצאה לדרך. הדרך הזו הובילה לניתוק בין טלר לבין "לוס אלאמוס". בעקבות החלטת טרומן מצא טלר את ביתו המדעי במעבדה הלאומית "לורנס ליברמור" (Lawrence Livermore National Laboratory) בברקלי המתחרה הגדולה של מעבדות "לוס אלאמוס" (Los Alamos National Laboratory) ולימים אף הפך למנהלה. ממעבדה זו גם יצאה בשורת פצצת המימן.

הקשר הראשון של טלר עם נציג של הממסד המדעי-גרעיני הישראלי נוצר ב-1964 כאשר טלר נפגש עם פרופ' יובל נאמן (Yuval Ne’eman) אז פיסיקאי גרעין נודע, ששהה בארה"ב בשבתון ולימים אף כיהן כיו"ר הועדה הישראלית לאנרגיה אטומית. השניים מצאו שפה משותפת, גם מדעית וגם אישית. טלר פתח בפני נאמן את שערי המעבדה היוקרתית "לורנס ליברמור" ואיפשר לו להרצות בפני מדעניה. בשובו לישראל סיפר נאמן לראש הממשלה אשכול על טלר ופעילותו. תוך זמן קצר הוזמן טלר לישראל ואכן הוא הגיע לביקור הראשון בסוף 1965. טלר נפגש עם אשכול, עם לא מעט מדענים בוועדה לאנרגיה אטומית וגם עם מובילים במימסד הביטחוני. במהלך השנים, גם לאחר שיצא שמו בעולם כממציא "נשק יום הדין", ביקר טלר בישראל לא מעט פעמים. טלר מעולם לא שאל ועל כן גם לא קיבל תשובה על השאלה שהעסיקה את כל העולם: האם באמת יש בידי ישראל נשק גרעיני ואמצעים – טילים או מטוסים – להוביל אותו אל מטרות אויב. אבל טלר לא היה צריך לשאול. בתור מומחה בתחום ומדען בעל אינטליגנציה יוצאת דופן, וגם בעקבות מה ששמע במפגשים שהיו לו בישראל, הוא היה משוכנע שהתשובה חיובית. שנים לאחר הביקורים בישראל סיפר טלר בראיון טלוויזיוני בארה"ב כי הגיע למסקנה, בעיקר על פי דעתו האישית, כי יש לישראל נשק גרעיני. בשיחות שהיו לו עם בכירי המדענים בוועדה לאנרגיה אטומית של ארה"ב אמר טלר: "לישראלים יש אותו (את הנשק הגרעיני). אבל גם יש להם מספיק שכל לסמוך על היעילות והדיוק של המחקר שלהם ולא לבצע ניסוי גרעיני. הם ידעו שניסוי יסבך אותם בצרות צרורות".

השיחות של מדעני האטום הישראלים עם טלר לא היו חד צדדיות. הישראלים ניסו לשאוב ממנו כל מידע בנושא החביב עליו "פצצות המימן". אם חשף טלר את כל סודותיו המימניים בפני עמיתיו הישראלים אם לא – זאת לא ידוע בוודאות עד היום. אך כעבור שנים נכתב כי על פי המידע המצוי בידי מומחים אמריקאים, יש בידי ישראל גם פצצות הבנויות על הליך של היתוך מימני. האמת בתחום זה שמורה מכל משמר.

אם אכן הגיעו מדעני ישראל אל פתח "העולם החדש" המימני הזה ואף נכנסו לתוכו – על כך אין תשובה חד-משמעית. אבל ההערכה הרווחת בעולם המדעי היא שהתשובה לשאלה זו חיובית. דוגמה להערכה כזו ניתן למצוא, למשל, במחקר "Holy of Holies" (קודש הקודשים) שפרסם החוקר Warner d. Farr מהמרכז למניעת הפצת נשק גרעיני של חיל האוויר האמריקאי. בסיומו של המחקר נמסרים פרטים על התפתחות ארסנל הפצצות והטילים של ישראל משנת 1967 עד 1997. בסוף הרשימה, בהצנעה מסוימת, כאילו בדרך אגב, כתוב: בידי ישראל 400 פצצות "תרמו-נוקלאריות ואטומיות" הניתנות לשיגור. "תרמו-נוקלאריות" פירושו: פצצות המבוססות על הליך ההיתוך המימני, או, בלשון העם: פצצות מימן. הפצצות שהן, כיום, הנשק הנורא ביותר בתולדות האדם שגם המעצמות הגדולות כבר אינן משתמשות בו. מרוב פחד. פחד שהמשך הפיתוח והניסויים יביאו לכך שהגזע האנושי ייכחד מעל פני האדמה.

הערכתו של טלר באשר ליכולתה הגרעינית של ישראל הובאה לידיעתו של קארל דוקאט, מי שהיה סגן המנהל לענייני מדע וטכנולוגיה ב-CIA שהעביר את המידע אל הממונה עליו, ראש סוכנות הביון באותם ימים ריצ'ארד הלמס. הלמס דיווח לנשיא ג'ונסון. בעקבות ההערכה של טלר ומידע שהגיע ממקורות ביון אחרים, פרסמה סוכנות הביון המרכזית זמן לא רב לפני פגישת אשכול-ג'ונסון הערכת מודיעין לאומית סודית ובה מקובעת האמירה: "מראיות חדשות עולה שישראל כבר מחזיקה נשק גרעיני", הערכה זו גם הוצגה במלים הברורות ביותר בדיון שהתקיים בסנאט.

כיתוב לצילום המסמך ששלח קיסינג'ר לנשיא ניקסון (יש להקליק על התמונה להגדלה)