בלעדי – מדען גרעין אמריקאי בכיר פעל בישראל

This post is also available in: English (אנגלית)

מאת עמי דור-און

אלוין רדקובסקי, המדען היהודי-אמריקאי יוצא הדופן שהיה יד ימינו של אדמירל היימן ריקובר בפרוייקט "נאוטילוס", הצוללת הגרעינית הראשונה בעולם  שהושקה ב-1954, "עשה עליה" והתגורר בישראל במשך 30 שנות חייו האחרונות; תחום מומחיותו: מיזעור כורים גרעיניים;  בישראל פיתח תחום חדש – כורים גרעיניים הפועלים על בסיס היסוד תוריום, שהינם פחות מזהמים ומפיקים מעט מאד פלוטוניום; בהפעלת "כורי תוריום" טמון פוטנציאל לפתרון בעיות האנרגיה של ישראל;  המדינה המובילה בעולם בתחום החדש היא הודו העוסקת כבר עתה בבניית כור תוריום ראשון מסוגו.

 העידן הגרעיני בהיסטוריה האנושית שנפתח עם סיום מלחמת העולם השנייה לאחר הטלת שתי פצצות אטום אמריקאיות על הירושימה ונגסאקי, הביא תחת כנפי פטריות ההשמדה המאיימות שלו גם תועלות טכנולוגיות שנשאו בחובן תרומה רבת משמעות  לאיכות חייהם של מיליארדי בני האדם המאכלסים את כדור הארץ. שתי תרומות חשובות ביותר הציג בפני האנושות התחום המרתק של האנרגיה הגרעינית. האחת: פיתוח כורים גרעיניים לייצור אנרגיה חשמלית זולה וזמינה כמענה לביקושים המתרחבים של אוכלוסיית העולם המתרבה במהירות. השנייה: היכולת למזער כורים להפעלת כלי שייט כמו צוללות ונושאות מטוסים. מי שהוביל את העולם בנתיב האנרגטי הייחודי הזה הייתה ארה"ב. למרבה הצער, בצד הפוטנציאל של התועלת הרבה, לא הפסיק לבעור בעולם הפחד מפני "שואה גרעינית" שתתרחש במקרה של תקלה באחד הכורים. דוגמאות לתקלות קטלניות לא חסרות. שתים לפחות זכורות ודאי לכל אדם – צ'רנוביל ברוסיה (1986) ופוקושימה ביפאן (2011). התוצאה הבלתי נמנעת הייתה זניחת נתיב תחנות הכוח מופעלות אורניום במקביל לניצול מירבי וגואה של מקורות אנרגיה אחרים, כמו נפט. במהלך השנים הביקושים הרבים והצורך בעוד אנרגיה גברו על החששות או גרמו להתעלמות מהפחדים. עובדה: בעולם פועלים מאות כורי כוח גרעיניים מבוססי אורניום ונכון לשנת 2013 מתוכננות להקמה כ-50 תחנות כוח גרעיניות חדשות.

מוזר ככל שהדבר עשוי להישמע עובדה אחת אי אפשר לשנות: קיים קשר הדוק ומשמעותי בין עיסוק בפיתוח התחום הגרעיני לבין לימוד התלמוד. הוכחה לכך הציג בפני העולם יהודי אמריקאי, חובש כיפה שחורה, ששמו אלווין רדקובסקי, ושלמרות תרומתו הבלתי משוערת לאנושות, כמעט שלא היה ידוע בציבור הרחב.

 אלווין, שבמשך 30 שנות חייו האחרונות התגורר בישראל, נולד למשפחה יהודית-דתית ב-1915 בעיירה אליזבת בניו-ג'רסי. כבר מגיל צעיר אהב  שני תחומים שהובילו אותו במסלולי מחקר מקבילים. האחד – תלמוד. השני – המקצועות הריאליים. עם מטען מן הסוג הזה סיים אלווין את  לימודי ההנדסה בקולג' העירוני של ניו-יורק בהיותו בן 20. לימוד המדעים המדויקים – בעיקר התעלומות המסתוריות של הפיסיקה – עורר בו את החקרנות האינטלקטואליות להוסיף עוד דעת כדי שיוכל למצוא תשובות לכל השאלות שהעסיקו את מוחו האנליטי.  לימים הסביר אלווין כך את משיכתו לתלמוד: "אין הכשרה טובה יותר למדען מלימוד התלמוד. הגישה של חכמי התלמוד היא מאוד מדעית. הם השתמשו בעקרונות מדעיים של חשיבה ופתרון בעיות. אני סבור שבראש ובראשונה חייב המדען לדעת להציג את השאלות הנכונות, ומבחינה זאת אין כתלמוד המלא שאלות וקושיות".

 הסקרנות הטבעית למציאת פתרון לתעלומות הבריאה הוליכה את אלווין הצעיר ללימודים מתקדמים. המקום הטוב ביותר בעיניו לקנות דעת טכנולוגית היה באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, שם לימד אחד המדענים החשובים בעולם: פרופ' אדוארד טלר, אבי פצצת המימן, יהודי גם הוא. את תואר המאסטר שלו עשה אלווין תחת הנחייתו של טלר. את תואר הדוקטור עשה תחת הנחייתו של פיסיקאי נודע אחר, פרופ' קרל הרצפלד, אף הוא יהודי. עם תואר דוקטור בפיסיקה בכיסו, כשהתמחותו באספקטים ההנדסיים של הפיסיקה הגרעינית, התפנה אלווין להקים משפחה. הוא נשא לאשה את אנט אייזנברג ויחד הביאו לעולם את בתם גילה.

 את הקריירה העשירה והייחודית שלו התחיל אלווין בתחום שבאותם ימים היה חדש ומיוחד. הוא מונה למדען ההנדסי הראשי של מעבדת חיל הים האמריקאי שעסקה במחקר ההנעה הגרעינית של כלי שייט. במעבדה זו גילה אותו ואת כישרונותיו האדמירל היימן ריקובר שבאותם ימים היה ראש פרוייקט הצוללת הגרעינית הראשונה בעולם – "נאוטילוס".  הידע התיאורטי, התואר ההנדסי, והראש ה"תלמודי" הובילו את אלווין אל העולם של מיזעור כורים גרעיניים. אם ריקובר היה "הפרוייקטר" של "נאוטילוס" אלווין היה הממציא שהצליח לממש את הרעיונות של ריקובר.  ב-1950 מונה אלווין למדען הראשי של המשרד להנעה גרעינית של כלי שייט. זה היה התואר. בפועל עסק אלווין – עם הצוות המקצועי שלו – בבניית הכור של "נאוטילוס" שהושקה ב-1954. על פי העיקרון הפיסיקלי שאותו פיתח אלווין ושעל פיו פעל הכור הייחודי של הצוללת ניתן היה להגדיל מאד את כמות הדלק הגרעיני הניתנת להטענה בכור הממוזער ולהבטיח את התנאים האופטימאליים לפעילות רציפה ובטוחה.

במהלך שירותו זכה אלווין לא רק להצלחה טכנולוגית יוצאת דופן אלא גם לתהילה בעולם המדעי. הוא מונה לחבר באקדמיה הלאומית להנדסה בארה"ב, וכעמית בחברה האמריקאית למדעי הגרעין. הוא גם זכה למדליה אמריקאית חשובה ביותר  על "תרומתו יוצאת הדופן בפיתוח המערכות ההנדסיות של ההנעה הגרעינית" .

כמו כל יהודי דתי נהג אלווין להשתמש במילות הכיסופים של מי שחי בגולה –  "לשנה הבאה בירושלים". אמירה זו לא הייתה בעיני אלווין רק דברים מהפה לחוץ. וכך, בשיא הקריירה האמריקאית שלו, גברו געגועיו של אלווין למולדתו הרוחנית – ישראל –  והוא החליט "לעשות עליה". בשנת 1972 הגיע לישראל עם אשתו ובתו, השתכן בשכונת רמת חן ברמת גן ופתח בקריירה מדעית-מחקרית-יישומית חדשה שעד היום, גם לאחר מותו ב-2002, רב בה הנסתר על הנגלה. מיד עם עלייתו מונה רדקובסקי לפרופסור בשתי אוניברסיטאות במקביל: אוניברסיטת תל אביב ואוניברסיטת בן-גוריון.

באותם ימים נשאלה בחוגי המדע בישראל השאלה מה למדען הגרעין בעל השם העולמי ולאוניברסיטת בן-גוריון שהייתה אז ממש בחיתוליה.  התשובה לשאלה זו הסתתרה בממלכת הסוד. קרבתה של אוניברסיטת בן-גוריון בבאר-שבע לקריה למחקר גרעיני בדימונה הייתה המפתח לתעלומה. אלווין היה אמנם "שייך" לאוניברסיטה – ואכן הוא עסק גם בהוראת הנדסה גרעינית – אך את רוב זמנו הקדיש למחקריו בכור בדימונה. אחד המחקרים החשובים ביותר שבהם עסק אלווין היה הפעלת כורים גרעיניים באמצעות יסוד הקרוי "תוריום" במקום באורניום. על פי העקרונות שפיתח אלווין הסתבר כי הפעלת כורים גרעיניים באמצעות תוריום היא הרבה יותר בטוחה, הרבה יותר "נקייה" מגורמים רדיואקטיביים. והעיקר – מבחינתו של אלווין – בכור המופעל בתוריום ניתן להפיק רק מעט מאד חומרים רדיואקטיביים, כמו פלוטוניום, הדרושים לייצור נשק גרעיני. יתרון נוסף: השימוש בתוריום יכול להוזיל בשיעור של כ-20%-30% את עלויות הייצור של אנרגיה גרעינית.

תוצר לוואי חשוב של הפעלת כורי תוריום נחשף במחקר שנערך על ידי הצוות של רדקובסקי באוניברסיטת בן גוריון. מסתבר כי כמות הפלוטוניום (המשמש לייצור נשק גרעיני) המופקת בעת פעולת כור תוריום קטנה בשיעור של 80% מכמות הפלוטוניום המיוצרת בכור בעוצמה שווה הפועל על בסיס אורניום. זה ועוד: המחקר גילה גם כי הפלוטוניום המופק בכור תוריום לא מתאים לשימושים צבאיים, כמו פלוטוניום או אורניום מועשר, כיוון שפצצת אטום שתיוצר ממנו לא תוכל להפיק כמות אנרגיה המופקת מפצצה גרעינית "רגילה"[1].

 לימים, כאשר הסביר אלווין את החשיבות שבשימוש בתוריום בכורים גרעיניים, אמר דברים שהייתה בהם מעין נבואה. "אם לא נשים קץ לשימוש בכורים גרעיניים המופעלים באורניום, אנו עלולים למצוא את עצמנו ניצבים נוכח טרור גרעיני". את האזהרה הזו השמיע פרופ' רדקובסקי  גם בכינוס מדעי של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית שהתקיים בווינה ב-1997 שם הציג את עקרונות השימוש בתוריום לייצור אנרגיה. רדקובסקי הבהיר כך: "מדינות מערביות המבקשות לעודד שימוש באנרגיה גרעינית בעולם, חייבות לשנות את המדיניות של מכירת כורים רגילים ולקבוע, כי לא ימכרו כורים כאלה, או ידע להקמת כורים כאלה, למדינות "שודדות" (Bandit) כדוגמת איראן, עיראק, סוריה ולוב". זאת – הסביר רדקובסקי – כדי למנוע את האפשרות שתחת מסווה הסיסמה "כורים גרעיניים לצרכי שלום" יעבירו "מדינות הליסטים" האלה את ייצור האנרגיה לנתיב החמור של ייצור נשק גרעיני.

עד כמה צדק אלווין ועד כמה באמת גדולה הסכנה הטמונה בכורים גרעיניים המפיקים פלוטוניום, ניתן להבין  על פי הנתונים הסטטיסיטיים הבאים: בעולם פועלים כ-400 כורים מסחריים המקוררים במים רגילים והם מפיקים מדי שנה כ-70 טונות פלוטוניום. כ-6 ק"ג פלוטוניום בלבד דרושים לייצור פצצת אטום אחת[2].

כורי כוח גרעיניים המופעלים בתוריום, המצוי בשפע בטבע, כבר מזמן אינם רק תיאוריה. המדינה המובילה בתחום זה בעולם היא הודו שהודיעה לא מכבר על הקמת דגם ניסיוני של תחנת כוח גרעינית המופעלת בתוריום במקום באורניום.  הודו, שהיא בעלת הכמות הגדולה בעולם של תוריום טבעי,  כבר בחרה את האתר בו יוקם הכור שיהיה הראשון מסוגו בעולם. על הקמת האתר סיפר כך רטאן קומאר סינהא, מנהל המרכז למחקר גרעיני באהבא, מומבאי :  הכור בשיטת התוריום מוקם ליד כור גרעיני קיים. בניית הכור תמשך 6 שנים והוא יפיק, כאשר יופעל, 300 מגאוואט. מנהל מרכז המחקר ההודי הוסיף כי  פיתוח כורי תוריום נחשב בעשור האחרון כחלום של מהנדסי גרעין – הן מן הבחינה הבטיחותית והן מן הבחינה של עלויות ייצור האנרגיה. גם שוחרי איכות הסביבה תומכים בשיטה זו הנחשבת כ"תקווה גדולה" להחלפת הדלקים היוצרים כמויות גדולות של גזי חממה.

הפעלת כור גרעיני על בסיס תוריום עתידה, ככל הנראה, להוות פריצת דרך בתעשיית האנרגיה בהודו ואולי אף בסין ובהחלט יכול להיות שיש בה פוטנציאל לפתרון בעיות האנרגיה של ישראל. זאת בעיקר נוכח העובדה שחלק משמעותי מהמידע המתקדם בעולם בתחום כורי תוריום מצוי במחלקה להנדסה גרעינית באוניברסיטת בן גוריון, מחלקה שאותה מנהל פרופ' אלכס גלפרין, תלמידו של רדקובסקי.