סערת-העל סנדי יצרה חור שחור בתקשורת בחירום

This post is also available in: English (אנגלית)

מאת ג'ים מק קיי

EM_sandy+2012+damage_thumb

התקשורת היא היסוד  לניהול מצבי חירום ועם זאת נמצאת במרכזה של בעיה גדולה  בזמן אסונות. סערת-העל סנדי לא חרגה מכלל זה, והתלונות על היעדר תקשורת בזמן הסערה היו שכיחות. התלונות הגיעו מקהילות מאזורים מבודדים בחוף המזרחי בהם היה צורך נואש למידע, אך המידע הזמין היה יקר המציאות, לפי כמה מראשי  קהילות.

אמנם היו אזורים מוכי סערה שתפקדו בסדר מבחינת תקשורת, אך היו גם "חורים שחורים" בהם היה צורך בנייר מודפס ורמקלים להעברת מידע. המדיה החברתית הייתה בבחינת נקודת אור, כפי שהודגם על ידי ראש עיריית ניוארק בניו ג'רסי,  Cory Booker בטוויטר, ובניו יורק, שם אמילי רחימי לא נפרדה משולחנה במחלקת כיבוי האש למשך יום וחצי, תוך ניטור והזנת הטוויטר של המחלקה והוכחת עצמה כגיבורה לדיירים הנואשים.

הלקחים מסנדי חזרו שוב ושוב: קהילות צריכות להיות מוכנות לדאוג לעצמן למשך כ-10 ימים. משמעות הדבר דאגה למזון, מים, סוללות ופנסים, בין יתר הדברים. סוללות היו מצרך חשוב במיוחד בזמן סנדי, או, מה שעוד יותר חשוב, האמצעים לטעון אותן.

אתגרי סנדי הדגישו מחדש את הצורך ליידע את  מנהיגי הקהילות כיצד קהילותיהם יכולות לעזור לעצמן במצבי אסון. השאלות לגבי מידת אחריות השלטונות המקומיים, ה- state והשלטונות הפדראליים בזמן אסון, ולגבי תחום האחריות של כל רשות או רמת ממשל לאספקת שירותים היו מקור לבלבול בקהילות מסוימות.

 Humanity Roadהוא ארגון ללא כוונות רווח שמשימתו לחבר בין נותני הסיוע למי שזקוקים לעזרה. לארגון מתנדבים בכל העולם המאומנים בכריית מידע מהאינטרנט במהלך אסונות במטרה למלא משימה זו.

הארגון נתבקש על ידי מרילנד ו-FEMA לסייע בפרויקטים ועזר ל- New York Virtual Operations Support Team ב-Suffolk County. הארגון ראה אזורים בהם המידע הציבורי היה נדיר ושרר בהם חוסר הבנה של הציבור לגבי הפונקציות של גורמי ממשל מקומיים, ברמת מדינה וברמה הפדראלית במצבי חירום.

כריס תומפסון, נשיאת Humanity Road, סיפרה שהיא הגיעה לחצי האי Rockaway בניו יורק, שאורכו 17 מייל, למשך 7 ימים בזמן הסופה סנדי, וישבה ב"חור doughnut  של חשיכה מוחלטת. לא הייתה שום תקשורת שאפשר לדבר עליה", היא אמרה. מדובר בשטח של 17 מייל על 15 מייל שהיה מנותק לחלוטין.

תומפסון סיפרה כי הדיירים שיתפו מידע על ידי התאספויות במרכזים מקומיים כמו כנסיות, מתנ"סים ובתי ספר. "הם היו מתאספים ומדברים ביניהם ושואלים: "מה אתה יודע?" המידע לא זרם". היא סיפרה שמידע הופץ על ידי פליירים אך הייתה רק מדפסת אחת פעילה – זו שהיא הביאה עימה. .

הפליירים סייעו ברמה שולית, אך היו זמינים רק באנגלית במשך הימים הראשונים, עד ש-Humanity Road מצאה מתנדב שהיה מסוגל לתרגם את המידע ל-3 שפות אחרות. תומפסון אמרה שכאשר ה- nor’easterהיה בדרכו בעקבות סנדי, היא ואחרים היו בחוץ בסערה כשהם מממסרים הודעות תוך שימוש בשופרות.

היא אמרה שאף כי הקהילה מבינה מהו ,nor’easter, דיירים רבים היו עדיין בבתיהם כשהם ממתינים לדפיקה בדלת. "אתם מסתכלים בקהילה אשר, ממה שיכולתי לראות, לא היה לה CERT (צוות תגובה קהילתי למצבי חירום) חזק", אמרה תומפסון. "לא היה FEMA, לא היה צלב אדום, לא [ארגוני מתנדבים הפעילים במצבי אסון], ולא CERT. אינני יודעת מי הם חשבו שהיה בדרך אליהם".

הציבור לא קיבל מידע ולא ידע היכן ניתן למצוא אותו."היו שירותים שעבדו ואחרים שלא, והציבור לא ידע למי לפנות ולצורך איזו עזרה". אמרה תומפסון.

דוגמה למצב זה הייתה  ב-צ'יינטאון בדרום מזרח מנהטן  שם התושבים הרגישו מנוכרים. לדברי הלנה וונג, מנהלת CAAAV: Organizing Asian Communities, לתושבים נאמר ללכת למרכזי פינוי אך הם לא התקבלו יפה כשהגיעו לשם. "המון אנשים שהלכו למרכזי הפינוי הרגישו לא רצויים שם, וכשביקשו מידע, נאמר להם: "איננו מוסרים כל מידע או שאין לנו כל מידע", אמרה וונג. היא אמרה גם שלא היו מתרגמים עבור דיירים שאינם דוברי אנגלית.

וונג אמרה כי נציגי הממשלה היחידים שהיא ראתה בציינטאון היו שוטרים והם נתנו מידע סותר. "נאמר לנו גם כי FEMA התייחסו לנושא ושהעיר הולכת לטפל בעניינים", אמרה וונג. לאחר מספר ימים הארגון שלה התחיל לספק עזרה לתושבים, על ידי איסוף תרומות ואספקת פריטים כמו גנראטורים.

אך תומפסון אמרה שלציבור הייתה אי-הבנה לגבי אילו ישויות של הממשל עושות מה. “לציבור יש תפיסה מוטעית לגבי FEMA", היא אמרה. "הם מאמינים  ש-FEMA הולכת לבוא ולעזור במשמעות הפיזית של המילה. והם לא מכירים באחריות הרשות המקומית וסוכנויות המדינה (state) כמי שאמורים להושיט סיוע. "

וונג אמרה ש-FEMA הגיעו וחילקו ארוחות מוכנות לאכילה, אך היא התלוננה שההוראות לא היו כתובות בסינית. היא אמרה שהרבה דוברי סינית  מבוגרים לא הסכימו לאכול את הארוחות.

וונג אמרה שהאנשים חיפשו מידע נואשות אך לא היה חשמל, לא הייתה קליטה סלולארית ולא היו הודעות תלויות על הקירות. היא אמרה: "טלפונים סלולאריים לא עבדו והסוללות היו מתות בכל מקרה. אנשים היו עוזבים אותנו כשהם מחפשים קליטה ומשתמשים בכל הספק הסוללות שלהם רק בשביל חיפוש הקליטה".

היא אמרה שהאנשים חשו צורך נואש להרגיש מחוברים. "הם היו צריכים לצלצל ליקיריהם".

דובר משרדו של ראש העיר מייקל בלומברג אמר שפוסטרים בסינית וספרדית היו מודבקים בהרבה אזורים, כולל צ'יינטאון.

הצורך להיות מחוברים הינו חשוב במצבי אסון ובאזורים עם קליטה סלולארית היכולת להגיע לאנשים האהובים או לקבל פיסת מידע חשובה יכולים להיות חיוניים, אמר בריאן פונטס, מנכ"ל האגודה הלאומית למספרי חירום National Emergency Number Association (NENA).

" היכולת שלך להודיע לידידיך ולמשפחה מחוץ לאזור האסון, או אולי בתוכו, על כך שאתה בסדר או שאתה זקוק לאי אילו דברים [היא חיונית]", אמר פונטס. אמצעי התקשורת החברתיים ממלאים תפקיד מעשי שחשיבותו הולכת וגדלה ביכולת לחבר בין אנשים גם במצבי אסון.

פונטס נזכר שהוא היה ברעידת אדמה לפני שנתיים ופונה לפארק יחד עם תושבים אחרים. הוא אמר שכולם שם נהנו ממי שיכלו להעביר מידע טקסטים או להשתמש באמצעי תקשורת חברתיים לקבלת מידע.

בזמן סופת סנדי, אמילי רחימי, מנהלת התקשורת החברתית במחלקת כיבוי אש בניו יורק, עדכנה את האזרחים לגבי החדשות והגיבה לבקשותיהם עבור מידע.

רחימי סיפרה שהיא הגיעה לעבודה מוקדם ביום שני, 29 לאוקטובר, בגלל הסערה וחשבה שהיא תהיה רק קצת יותר עסוקה. היא נשארה וצייצה ללא הפסק עד 6 בערב למחרת.

אך אפילו רחימי נבהלה מכמות הפעילות בטוויטר ואופי הציוצים. " ברגע ששיחות החירום התחיל לזרום, הופתעתי ולקח לי שנייה להבין איך אני הולכת לטפל בזה." , היא אמרה.
" אני לא חושבת על העובדה שגם עם נפילת הרשת הסלולארית עדיין תהיה להם גישה לטוויטר. "

היא אומרת שהאנשים היו בבהלה. " זה היה מפחיד ביותר בחוץ. ישבתי במשרד והקשבתי לרוח החולפת ליד הבניין, זה היה קול מטורף, ולהיות בחוץ בתוכו עם המים שנכנסים לתוך הבית או אפילו מתקרבים אליו זה מצב מפחיד."

רחימי אומרת שאנשים רבים היו בהלם כשהמים איימו על בתיהם. הם לא ידעו מה לעשות וחיפשו ייעוץ ועידוד. "רבים מהם אמרו שניסו לעמוד על רהיט או עלו לקומה השנייה – הכל כדי להישאר מחוץ למים. ללא שירות סלולארי, הם לא הרגישו שמישהו מסוגל לעזור להם או ליצור אתם קשר."

רחימי לא התכוונה להשתמש בטוויטר בדרך זו, אך רואה בו מפתח לתקשורת באסונות עתידיים. "זה קצת שונה משימושי הטוויטר שהורגלתי אליהם; לא רק לעזור לאנשים להשיג את העזרה שהם היו זקוקים לה, אלא להזים שמועות [וגם] לחלוק מידע על מה אנשים מסוימים צריכים לעשות במקרה שמשהו קורה סביבם." היא אמרה. " זה נתן לנו הצצה לאופן שבו ישתמשו בטוויטר בעתיד. וזה היה מבוא טוב ודרך טובה ללמוד כיצד נוכל להיעזר בו בדרך הטובה ביותר במקרי חירום עתידיים".

תומפסון ראתה את התקשורת החברתית במיטבה כשזה הגיע לניהול תרומות, שהוא תמיד בעיה בזמן אסונות. כרגיל תרומות זרמו עד לנקודה שזה היה יותר מדי. כנסיה מקומית, שהוצפה על ידי מבול תרומות, פרסמה בפייסבוק רשימה יומית של צרכים, כמו פנסים, סוללות וחומרי ניקוי כמו דליים, אמרה תומפסון "ברגע שהם התחילו להיות יותר ספציפיים לגבי הצרכים, התרומות הספונטניות המשיכו להגיע אך הן היו יותר מהסוג שהיה דרוש באמת."

שימוש בתקשורת חברתית לליקוט התרומות הנדרשות וכנראה גם עצירת פריטים שלא היה להם ביקוש יכול להיות נוהג טוב. יש גם לקחים נוספים מסנדי.

"אנשי חומרי המוכנות אומרים שצריכים להיות לכם סוללות ומכשירי רדיו, אך כשהגענו למקום שבעה ימים לאחר שהסופה תקפה, הסוללות הללו היו מתות." אמרה תומפסון. היערכות לשלושה עד חמישה ימים כבר לא מספיקה, וה"מבינים" אומרים שצריך להיות ערוכים לאספקה עצמית של עשרה ימים., אמרה תומפסון.

 היא אמרה עוד שחברה בשם Goal Zero הגיעה עם מארזי סוללות עם אספקת  אנרגיה סולרית, אשר סיפקו אור וחשמל לטלפונים סלולאריים, מחשבים ניידים ומדפסות. "לפניכן השתמשנו במצבר 12 וולט של רכב, אותו היינו צריכים לגרור לרחוב לטעינה חוזרת." אמרה תומפסון.

היכולת לעבור מאסון לקטסטרופה היא שיקול חשוב, היא הוסיפה. "יש לנו תהליכים המכוונים לאסונות. אבל – יש אסונות , ויש קטסטרופות. לא ניתן להשתמש באותם תהליכים לשניהם, חייבים לחשוב יותר בגדול, ואנשי Goal Zero  אלו באו עם מארזי אנרגיה סולרית הנטענים מעצמם."

פונטס של NENA אמר שטיפים על כיצד ניתן לשמר הספק סוללה בטלפונים, בייחוד טלפונים חכמים, עשויים לעזור. "איך לסגור יישומים הרצים ברקע שיכולים למשוך זרם." הוא אמר. "סוגי טיפים כאלו יכולים לעזור לאנשים לנהל את ההספק בטלפונים הסלולאריים שלהם. "

פונטס אמר שסביר כי מאמצים להקשיח רשתות כמו שנעשה לאחר הוריקן קתרינה יקרו גם עכשיו. הוא אמר שאחרי קתרינה העבירו חברות עסקיות את המטות שלהן ממרתפים לקומות יותר גבוהות. "אנו יודעים שמקורות אספקת דלק ממוקמים אסטרטגית לאורך החוף". הוא אמר. "אנו יודעים גם כי יש מספר דברים הקשורים לקבלת אישורים הן ברמה הפדראלית והן ברמת המדינות להבטחת גישה על ידי כוח אדם האחראי לחידוש והעברת דלקים ואספקה למטרות תקשורת."

וונג הציעה לערות היערכות מוקדמת, הרבה לפני שהאסון קורה, כגון הדרכת מנהיגי הקהילה בקשר למה צריך לעשות בזמן אסון והיכן לקבל מידע מסוים. "אנו [מנהיגי הקהילות] אלו שיודעים מי מבוגר, מי זקוק לתרופות ולמי יש תינוקות".

.

מאמר זה פורסם באתר "ניהול משברים" בארה"ב