This post is also available in:
English (אנגלית)
התרעה והשליטה האווירית המוקדמת הן מן היכולות הקשות ביותר להחלפה. הלחימה האווירית המודרנית נשענת על גילוי ארוך־טווח, עקיבה וניהול קרב, אך רבים ממטוסי המכ"ם הוותיקים מזדקנים, יקרים לאחזקה ופגיעים יותר ויותר בסביבות מאוימות. צבאות ניצבים בפני דילמה: להוציא משירות פלטפורמות ישנות לפני שמחליפים זמינים, או לקבל על עצמם סיכון מבצעי הולך וגדל תוך המתנה לפתרונות עתידיים מבוססי חלל — שעדיין רחוקים שנים מיישום.
החלטות תקציביות אחרונות מצביעות על כך שפתרון מוכח אחד נשאר בלב התמונה. מחוקקים פעלו להגדלה משמעותית של המימון למטוס ההתרעה והשליטה האווירית E-7 Wedgetail, ובכך הפכו מגמה קודמת של צמצום התוכנית. המהלך משקף הכרה בכך שהמשימה עצמה — חישה אווירית, פיקוד ומיזוג נתונים — עדיין אינה יכולה לעבור במלואה לחלל או לפלטפורמות ביניים קלות יותר.
על פי דיווח של The War Zone (TWZ), המטוס מבוסס על שלדת מטוס מסחרית, אך תוכנן סביב מכ"ם ומערכת משימה מודרניים המותאמים לפיקוח רחב־היקף ולניהול קרב. בהשוואה למטוסי התרעה ותיקים, הוא מציע אמינות גבוהה יותר, יעילות דלק משופרת וארכיטקטורה אלקטרונית גמישה יותר. המכ״ם מספק כיסוי רציף של 360 מעלות, ונועד לעקוב אחר מטרות אוויריות בטווחים ארוכים תוך שיתוף המידע ברשת פיקוד רחבה.
ליכולת זו יש חשיבות משום שהחלופות עדיין מוגבלות. חיישנים מבוססי חלל התקדמו במעקב אחר מטרות קרקע וים, אך מעקב אמין אחר מטוסים מהירים ממסלול לווייני נותר אתגר טכני. מטוסי התרעה המופעלים מנושאות מטוסים מספקים כיסוי חשוב, אך מוגבלים בטווח, בהתמדה ובשרידות כאשר הם פועלים הרחק מקבוצות המשימה הימיות. כך נוצר פער שרק פלטפורמת חישה אווירית גדולה ומבוססת־יבשה יכולה למלא בטווח הקצר עד הבינוני.
מנקודת מבט ביטחונית, ההשקעה המחודשת מדגישה את חשיבותם של מטוסי פיקוד ושליטה אוויריים כמרכזי רשת — ולא רק כמטוסי מכ"ם עצמאיים. המטוס נועד לקשר בין מטוסי קרב, מערכי הגנה אווירית קרקעיים וחיישנים נוספים לכדי תמונת מצב מבצעית משותפת. תפקיד זה כ"צומת אווירי" נעשה קריטי יותר ככל שהפעילות האווירית נעשית מורכבת ומבוזרת.
הגדלת המימון משדרת גם מסר ברור לגבי סדרי עדיפויות. החקיקה חוסמת כעת במפורש ניסיונות להשהות או לבטל את התוכנית, ובמקביל מורה על בקרה תקציבית הדוקה יותר והגדרת דרישות ממוקדת עם ההתקדמות לקראת ייצור. אף שלוחות הזמנים לפריסה מבצעית התעכבו ביחס לתוכניות הראשוניות, הגיבוי הפוליטי לתוכנית התחזק משמעותית.
במונחים מעשיים, משמעות הדבר היא שהמטוס צפוי להישאר אבן יסוד בהתרעה האווירית עוד שנים קדימה. אף שארכיטקטורות עתידיות עשויות להעביר בהדרגה חלק מהחישה לחלל, מקבלי ההחלטות אינם מוכנים לקבל פער יכולת בתקופת הביניים.
החייאת התוכנית מדגישה לקח רחב יותר בתכנון ביטחוני: רעיונות מהפכניים חשובים, אך גם מערכות בוגרות וברות־פריסה המסוגלות לשאת את המשימה כאן ועכשיו. בעידן של שינוי טכנולוגי מהיר, היכולת לראות, לתאם ולפקד על הקרב האווירי נותרת חיונית — ולעת עתה, היא עדיין מחייבת מטוסים בשמיים.
