המאבק נגד הגרעין האיראני – תמונת מצב

This post is also available in: English (אנגלית)

ישראל צריכה להשתמש בכל הכלים המדיניים העומדים לרשותה על מנת לעצור את חתימת ההסכם עם איראן אשר משאיר את טהראן עם היכולת לייצר נשק גרעיני.

אנחנו נמצאים כעת בשלב מכריע במערכה על גורלה של תכנית הגרעין האיראנית. במוקד תשומת הלב עומד המשא ומתן על עתיד התכנית בין המעצמות ,ובראשן ארצות הברית, לבין איראן. השאלה העומדת על הפרק היא האם תסכים איראן לקבל על עצמה שורה מדוללת של הגבלות על פעילותה בתחום הגרעין, בתמורה להסרה מדורגת של הסנקציות המגוונות המוטלות עליה כיום. במילים אחרות, השאלה היא מה יהיה רוחב הסף הגרעיני האיראני, כלומר כמה חודשים יידרשו לאיראן על פי ההסכם – אם יושג – להשיג כמות מספקת של אורניום מועשר לרמה צבאית עבור מתקן נפץ גרעיני ראשון ואחר-כך להפכו לנשק, אם תחליט לייצר נשק גרעיני, בניגוד להכרזותיה והתחייבויותיה, שאיש בלאו הכי לא מייחס להן חשיבות ואמינות.
מספר רב של פרמטרים יקבעו את התשובה לשאלה זו ובכלל זה מספר הצנטריפוגות שאיראן תוכל להמשיך להפעיל, סוג הצנטריפוגות, צורת החיבור ביניהן ואופי הפעלתן, רמת ההעשרה, כמות החומר המועשר שיהיה בידיה בכל נקודת זמן ומה ייעשה בחומר המועשר מעבר למלאי המותר, מאפייני המחקר והפיתוח בתחום העשרת האורניום, עתיד המתקנים החשאיים האיראניים ובראשם מתקן ההעשרה התת קרקעי בקום, מה ייעשה בצנטריפוגות המפורקות וכיצד תטופל התשתית הפיזית עליה הן מורכבות, עתיד האלמנטים המרכיבים את המסלול הפלוטוגני ובראשם הכור באראק, אופי הדיווח של איראן על פעילותה בעבר בתחום הגרעין, בדגש על הממדים הצבאיים האפשריים של פעילות זו, סוג ההגבלות שיוטלו בתחום פיתוח הטילים הבליסטיים, משך הזמן בו יהיה ההסכם, על המגבלות שיש בו על איראן, בר-תוקף, מאפייני הפיקוח והבקרה על יישום ההסכם, המגבלות על שיתוף הפעולה של איראן בתחום הגרעין עם מדינות אחרות ואופן הסרת הסנקציות.
היחס של הצדדים המעורבים במערכה לאופן בו יש לטפל בפרמטרים אלה משקף את מדיניותם ואת הדרך שבה הם מבינים את מדיניות השחקנים האחרים במערכה. אפרט את המדיניות של הגורמים העיקריים, ובראשם ארצות הברית וישראל, ובהתאם את גישתם ביחס לפרמטרים שסביבם מתנהל הדיון, אך לפני כן ראוי לבחון את המסגרת בה מתנהל הדיון בשאלה חשובה זו. המסגרת בנויה מתמונת המצב הקיימת של תכנית הגרעין האיראנית וההיסטוריה של המערכה על גורלה, מתמונת המצב במערכת הבין-לאומית והאזורית ומתפישת העולם של המנהיגים במוקדי קבלת ההחלטות הרלבנטיים לעתיד התכנית.
תמונת המצב של תכנית הגרעין האיראנית היום היא תולדה של עשרים ושבע שנים של השקעה איראנית מחד גיסא, ושל מאמצי בלימה מאידך גיסא – בעיקר מצד ישראל, להוציא פרק זמן קצר ב-2005-2003 כאשר לחץ אירופי בגיבוי איום צבאי אמריקני הביא את איראן תחילה להאיץ ואחר כך להסכים להאטת קצב ההתקדמות, ושלוש שנים – מאז 2012 – של התגייסות בין-לאומית רצינית יותר להאטת קצב ההתקדמות של התכנית – התגייסות שהגיעה מאוחר מדי ובהיקף מוגבל מדי, אך בכל זאת היה בה די כדי לעצב את המתכונת הנוכחית של העיסוק בתכנית. חצי הכוס המלאה מבחינת איראן היא שמדעניה הצליחו במהלך השנים האלה, לעתים תכופות בעזרת סיוע של מומחים זרים להתגבר על משוכות טכניות רבות ולהשיג ידע חיוני בתחומי הטילאות, ההעשרה וככל הנראה גם חלק לא מבוטל מהטכנולוגיות הנדרשות לבנית הנשק והרכבתו על טילי שהאב 3. זאת בשעה שמדינאיה השכילו לנצל את הרפיסות המערבית, כדי לבסס מציאות, שבעבר נראתה כמעט בלתי אפשרית, ולפיה המערכת הבין-לאומית, ובמיוחד ארצות הברית, מוכנה להשלים עם קיומה של תכנית גרעין פעילה באיראן, המאפשרת זינוק לעבר נשק גרעיני, כלומר מוכנה להשלים עם מציאות בה איראן היא מדינת סף גרעינית ואף לתת לכך לגיטימציה פורמאלית. ב-"תכנית הפעולה המשותפת"(JPOA) מנובמבר 2013 התקבל העיקרון שהסכם קבע בעניין תכנית הגרעין האיראנית יתיר לה להעשיר אורניום בהתאם לצרכיה האזרחיים המעשיים, למרות שברור שאין לה צורך אזרחי כזה; וניתן לאיראנים היתר להמשיך בחלק מפעילות המחקר והפיתוח בתחום ההעשרה ובהפעלת המתקן בקום, ובנוסף לא הוסכם על טיפול במערך הטילים הבליסטיים שלה. כל זאת, בניגוד מוחלט להחלטות מועצת הביטחון שעדיין תקפות.

הירשמו לאתר הישראלי לביטחון המולדת

לפיכך איראן ממשיכה לפתח את מערך הטילים, מתחמקת ממתן מידע על פעילותה והישגיה בתחום הנשק, ממשיכה להעשיר אורניום באמצעות כתשעת אלפים צנטריפוגות מדגם בעל תפוקה נמוכה יחסית, כולל במתקן בקום, שומרת על מערך של כעשרת אלפים צנטריפוגות נוספות שהתקנתן הושלמה אך הן אינן פעילות, רובן מאותו סוג וחלקן מסוג מתקדם יותר, ממשיכה לפתח צנטריפוגות מתקדמות מסוגים שונים, אותן תוכל להפעיל בשעת הצורך, וממשיכה לשמור בידיה כשבעה וחצי טון של אורניום מועשר לרמה של כשלושה וחצי אחוזים (שהם כמחצית ממאמץ ההעשרה לרמה צבאית) המאפשרים, לאחר השלמת העשרה לתשעים אחוז, לספק חומר בקיע לכארבע-חמש פצצות אטום.
אמת, בממדים מסוימים לפני שנתיים המצב היה חמור אף יותר. בידי איראן הצטברו קרוב למאתיים ק"ג של אורניום מועשר לעשרים אחוז (שבעים וחמישה אחוזים מהמאמץ להעשיר לרמה צבאית), אבל אז פעילותה הייתה בלתי חוקית ואילו כיום היא מתבצעת בהסכמה ובהיתר של המערכת הבין-לאומית. המשמעות המעשית של תמונת מצב זו היא שאיראן נמצאת כיום במרחק חדשים ספורים מייצור חומר בקיע בכמות המספיקה לייצור מתקן נפץ גרעיני ראשון, ומשמרת יכולות הדרושות לייצור נשק גרעיני, עם זאת היא סובלת, אם כי במידה פוחתת והולכת, מהשפעת הסנקציות הכלכליות שהטיל עליה המערב.
ניתן לומר כי העובדה שלאיראן אין עדיין נשק גרעיני, למרות שעברו עשרים ושבע שנים מאז שהחלה במאמץ להצטייד בנשק כזה, נובעת במידה לא מבוטלת גם ממאמציה של ישראל. לכן הטענות הנשמעות מידי פעם כאילו עצם ההצלחה האיראנית להתקדם לעבר השגת נשק גרעיני היא בבחינת כישלון ישראלי, הן מגוחכות. אלמלא הפעילות הישראלית, היה בידי איראן נשק גרעיני כבר לפני שנים רבות. יתר על כן, הודות לפעילות הישראלית, ניתן להניח שלא יהיה לאיראן נשק גרעיני גם שנים רבות קדימה. וזאת גם אם יושג הסכם שאינו עונה על הציפיות הישראליות.
תמונת המצב הבין-לאומית והאזורית עברה תמורות רבות ומרחיקות לכת מאז החלו האיראנים בקידום תכנית הגרעין. למרות חשיבות המאמץ לבלימת התכנית עבור כל הגורמים העיקריים בזירה הבין-לאומית, וההסכמה על פעולה משותפת מול הגרעין האיראני, תוך הצגת עמדה משותפת המטשטשת לכאורה את הפערים בעמדות בין שש השותפות למשא ומתן, מעולם לא ראו המעצמות בסיכול התכנית יעד בעל חשיבות עליונה העומדת מעל שיקולים בין-לאומיים ואזוריים אחרים. לפיכך, הן נמנעו מהצבת יעד של החלפת המשטר המסוכן בטהראן, למרות קיצוניותו, הדיכוי שהוא מפעיל כלפי בני עמו, מעורבותו העמוקה בטרור ובחתרנות, ומחויבותו לשינוי הסדר האזורי והעולמי ולחיסולה של מדינת ישראל .חשיבות עליונה שכזו ניתנה על-ידי המערב לאינטרסים אחרים, דוגמת המלחמה בטרור, ניהול היחסים עם רוסיה, הבטחת זרימת הנפט, הבטחת היציבות האזורית במחיר מינימלי ועוד. על רקע הטלטלה האזורית והמערכה נגד "המדינה האסלאמית" התרחב עוד יותר הפער המשמעותי בין המעצמות לבין גורמי הכוח הפרגמטיים באזור בהתייחסות לשאיפות האיראניות בתחום הגרעין והקשר בינן לבין תמונת האיומים האזוריים. בעוד שהגורמים האזוריים הפרגמטיים רואים באיראן חלק מרכזי מהמחנה האסלאמיסטי המהפכני, ובתכנית הגרעין שלה מקפצה להעמקת ההגמוניה האזורית שלה, הרי שהמעצמות – ובהן ארצות הברית – רואות באיראן, שותפה אפשרית במאבק באולטרה-קיצוניות האסלאמית ובמאמץ לקדם יציבות ואינטרסים כלכליים.
המרכיב השלישי של המסגרת בה מתנהלת המערכה הנוכחית הוא, כאמור, תפיסת העולם של מקבלי ההחלטות. מנהיגי המערב, ובראשם הנשיא אובמה, מאמינים בהידברות ככלי כמעט בלעדי לטיפול בחילוקי דעות. הם סבורים שיש להכיר בצדקת טיעוניהם של המוסלמים ככלל ושל האיראנים בפרט, שהמערב התנכל ופגע בהם במשך שנים רבות, ומשוכנעים שחובת ההוכחה באשר לכנות הכוונות של הצדדים למשא ומתן חלה בראש ובראשונה על המערב. בהתאם לגישתם הליברלית הם מאמינים שלכל בני האדם ערכים ושאיפות דומים בבסיסם וראויים להערכה. לעומת זאת, מנהיגי איראן, חדורי תחושת שליחות אסלאמית ולאומית-איראנית מהפכנית, מאמינים כי עליהם לקדם שינוי מקיף בסדר העולמי באמצעות שילוב של ערמה, כוחנות ותעוזה תוך מיצוי חופש הפעולה שהגישה המערבית המרוסנת מספקת להם, ומשוכנעים שהמערב נעדר ערכים באופן מוחלט ואיננו ראוי למעמד הבכורה שלו. התוצאה היא שהשיחות בין המעצמות לבין איראן אינן מתנהלות במאפיינים שמשקפים את יחסי הכוחות האמיתיים ביניהם אלא להפך. האיראנים הם שמכתיבים את סדר היום, ואילו האמריקנים והמערב מנסים לרצות את האיראנים, מהססים להעלות תביעות בנושאים שהם חוששים שאיראן תסרב לדון בהם, ומודאגים שמא יואשמו על-ידי האיראנים בחוסר רצינות בשיחות.
בתוך המסגרת הבעייתית הזו מתנהל המאבק על ההסכם ודי בהצצה אל התפתחות העמדה האמריקנית בסוגית מספר הצנטריפוגות שאיראן תוכל להמשיך ולהפעיל כדי לראות עד כמה הסכימו האמריקנים להגמיש את עמדותיהם, בלי שזכו לתמורה כלשהיא מצד טהראן.

מאת : תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר, לשעבר רח"ט מחקר באמ"ן ועד לאחרונה שימש כמנכ"ל המשרד לעניינים אסטרטגיים. מאמר זה מבוסס על ההרצאה שנשא ב-15 בפברואר 2015 ב-מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים (BESA).