הסוד הגרעיני האיראני: פצצת אטום מפלוטוניום

This post is also available in: English (אנגלית)

מאת עמי דור–און

הכור הגרעיני באראק שכבר החל לפעול תחת שם הקוד IR-40 מסוגל להפיק 10 עד 12 ק"ג פלוטוניום בשנה. כדי לייצר פצצת אטום אחת דרושים כ– 6-10 ק"ג פלוטוניום. חשבון פשוט מגלה כי בסביבות יוני 2014 תהיה בידי איראן כמות מספקת של פלוטוניום לייצור נשק גרעיני. אירן אינה מאפשרת למפקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית לבקר בכור באראק ואף אוסרת ביקורי מפקחים במתקן הפעיל לייצור מים כבדים שהקימה בצמוד לכור המתודלק באורניום טבעי. על פי הערכות מודיעיניות במעצמות הגדולות היעד האסטרטגי של איראן איננו השמדת ישראל אלא השתלטות על המדינות המפיקות נפט: ערב הסעודית, עיראק ונסיכויות המפרץ הפרסי. שליטי איראן מאמינים כי אם יהפכו למעצמה גרעינית וישלטו בכל מקורות הנפט במזרח התיכון – איראן לא תהיה "עוד מדינה" אלא אימפריה אסלאמית עולמית.

בתום הופעתו החייכנית–פייסנית של נשיא איראן חסן רוחאני בעצרת הכללית של האו"ם נראה היה כי רבים מבין מנהיגי המערב ובראשם נשיא ארה"ב ברק אובמה, מאמינים שחזון אחרית הימים סוף סוף מתגשם: איראן מסכימה לדבר באופן "רציני" על פעילותה בתחום ייצור האורניום שממנו היא מתכוונת לייצר נשק גרעיני. למרבה הצער שוב מצליחה איראן, תחת הנהגה נשיאותית חדשה, לתעתע במערב ולהוליך אותו שולל.

בשעה שהשיחות על צמצום העשרת האורניום מתנהלות, כאילו בנתיבים של "הבנות", עוסק השלטון האירני, מאחורי מסך כבד של חשאיות ומניעת פיקוח בינלאומי, בהפעלת מערך מקביל של ייצור נשק גרעיני המבוסס על פלוטוניום (Plutonium) בכור הגרעיני שהקימה באראק השוכנת בצפון–מערב אירן, כ-260 ק"מ מטהרן. הכור הזה כבר פועל מאז יוני השנה ותפוקתו מגיעה ל-40 מגאוואט.

כדי להבין במה המדובר דרוש הסבר מדעי קצר. פלוטוניום הוא יסוד מלאכותי מתכתי ורדיואקטיבי מאוד, שסמלו הכימי Pu ומספרו האטומי 94. פלוטוניום קיים בטבע בכמויות מזעריות בלבד אך אינו קיים כעפרה מתכתית, כמו האורניום, והוא תוצר לוואי של תהליך הביקוע המתרחש בכורים גרעיניים המופעלים במערכות צינון של מים כבדים. פלוטוניום הינו יסוד מסוכן ביותר מבחינה קרינתית ושאיפה או בליעה של יותר ממיליונית הגרם ממנו יכולה לגרום למחלת הסרטן או למוות. רובו המכריע של הפלוטוניום על פני כדור הארץ נוצר בידי האדם. הוא התגלה לראשונה כתוצר מעבדתי בשנת 1941 במאיץ החלקיקים של אוניברסיטת קליפורניה בברקלי. חוקרי הגרעין בראשות חתן פרס נובל לכימיה גלן תיאודור סיבורג (Glenn Theodore Seaborg) הפגיזו את היסוד אורניום 238 בדאוטריום1. מההפגזה הזו נוצר חומר לא יציב הקרוי נפטוניום 238 בעל משך "מחצית חיים" של 2.1 ימים. לאחר ימים מספר דעך הנפטוניום והפך לפלוטוניום 238 שממנו ניתן להגיע לתגובת שרשרת בנשק גרעיני.

השאיפה של איראן להשיג פלוטוניום לייצור נשק גרעיני אינה חדשה. במשך שנים לא מעטות ניסתה איראן לרכוש בחשאי את היסוד המזיק הזה ממדינות שונות ובעיקר מן המלאים של הרפובליקות הסובייטיות לשעבר. קהילות המודיעין במערב חשפו מספר ניסיונות כאלה שנכשלו. כיוון שכשלו בשאיפתם לרכוש פלוטוניום ב"שוק השחור" החליטו שלטונות איראן להקים בעצמם מתקן להפקת מים כבדים. אירן אינה מאפשרת למפקחי סבא"א (הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית) לבקר בכור באראק ואף אוסרת על ביקורי מפקחים במתקן הפעיל לייצור מים כבדים שהקימה בצמוד לכור המתודלק באורניום טבעי. הטיעון האיראני למהות הסירוב לשתף פעולה עם סאב"א פשוט. על פי האמנות הבינלאומיות כור המתודלק באורניום טבעי – איננו חייב להיות נתון לפיקוח של סבא"א. עובדה זו מסייעת לאירן להסתיר את השימוש המעשי שהיא עושה ותעשה בכור באראק ששם הקוד שלו הוא IR-40. בתפוקה מלאה מסוגל הכור באראק לייצר 10 עד 12 ק"ג פלוטוניום בשנה. דרושים כ– 6-10 ק"ג פלוטוניום כדי לייצר פצצת אטום אחת. חשבון פשוט מגלה כי בסביבות יוני 2014 תהיה בידי איראן כמות מספקת של פלוטוניום לייצור פצצת אטום.

IHLS – Israel Homeland Security

הכור באראק הוא מתוצרת איראן ומעיד על יכולתה הטכנולוגית המתקדמת ביותר של מדינת האייתולות בתחום זה, אף שלא מעט מהטכנולוגיות והחומרים הדרושים להקמתו ולהפעלתו הושגו במרמה ונרכשו ממדינות אחרות – בעזרת רשתות הרכש החשאיות שמפעיל המשרד למודיעין של אירן וחברות הקש שהקימו לצורך כך משמרות המהפכה. אחת הבעיות הניצבות בפני מי שמבקש להפעיל כור גרעיני המסוגל להפיק פלוטוניום היא מהיכן להשיג מים כבדים. מסתבר כי ייצור מים כבדים הינו תהליך פשוט יחסית הדומה לתהליך ייצור אמוניה, זיקוק אלכוהול, ועוד, שהידע על אופן הפעלתם מצוי בידי איראן. ניתן להפיק מים כבדים גם באמצעות שימוש במים רגילים. מים כבדים מיוצרים במספר מדינות בעולם כמו: ארגנטינה, קנדה, הודו ונורבגיה. קנדה היא המובילה בעולם בתחום ייצור המים הכבדים.

על קיומו של נתיב הפלוטוניום האיראני דיווח לא מכבר העיתון "לונדון טלגרף", שלידיו הגיעו צילומי לוויין שבוצעו על פי בקשת הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית. וכך נכתב ב"טלגרף": "עמוד הקיטור שהיתמר מעל המתקן הצמוד לכור הוא הסימן המובהק לייצור מים כבדים. זו המחשה חיה לעובדה שלמשטר האיראני יש יותר מדרך אחת לייצור נשק גרעיני". לדעת מומחי סאב"א צילומי הלוויין מאראק מדגישים את ההתקדמות שעושה איראן במתקנים שמאפשרים לה להפיק פלוטוניום, ומספקים לאיראן חלופה שנייה לפיתוח נשק גרעיני מאורניום.

עיקר הסכנה בפצצה גרעינית אינו טמון בהדף העז ובטמפרטורות העצומות הנוצרות במוקד הפיצוץ, אלא בקרינה הרדיואקטיבית שעולה לאטמוספירה, נישאת לטווחים של אלפי קילומטרים על גבי עננים ויורדת אל הקרקע יחד עם הגשמים. מי הגשם הרדיואקטיביים חודרים לגוף האדם באמצעות מי השתייה ואכילת החי והצומח. קרינה רדיואקטיבית שורדת שנים רבות, ומעבר לרמה מסוימת של קרינה היא קטלנית ביותר, והופכת אזורים פורחים לשממה חסרת חיים. הנפגעים מקרינה כזו עשויים למות מסרטן העצמות, התנוונות הכבד או הרס תאי הדם. רובם נעשים עקרים, בתאי גופם נוצרים שינויים תורשתיים, והם מביאים לעולם צאצאים בעלי מומים.

פצצת פלוטוניום אינה המצאה חדשה. היא הופעלה בפעם הראשונה בתולדות האנושות בסוף מלחמת העולם השנייה, כאשר חיל האוויר האמריקני הטיל אותה ב-9 באוגוסט 1945 על העיר היפאנית נגאסאקי. הפצצה, ששם הקוד שלה היה "איש שמן" (Fat Man), הביאה למותם של כ-40 אלף איש ועוד רבבות שנפגעו מהקרינה הרדיואקטיבית.

אחת השאלות המרכזיות המעסיקה כיום את הזירה הבינלאומית היא מה, בעצם, דוחף את מנהיגי איראן למדיניות של פיתוח נשק גרעיני ומימון פעילות טרור עולמי – כמעט בכל מחיר – מדיניות שעל פניה נראית כלא רציונלית לחלוטין ועלולה לגזור השמדה על איראן. ומעל לכל: מדוע הם מפנים את חיצי תעמולתם דווקא לעבר ישראל שלדעת רבים אינה מהווה איום על קיומה של איראן. על פי הערכות מודיעיניות במעצמות הגדולות היעד האסטרטגי של איראן איננו השמדת ישראל אלא השתלטות על המדינות המפיקות נפט: ערב הסעודית, עיראק ונסיכויות המפרץ הפרסי.

שליטי איראן מאמינים כי אם יהפכו למעצמה גרעינית וישלטו על כל מקורות הנפט במזרח התיכון – איראן לא תהיה "עוד מדינה" אלא אימפריה אסלאמית עולמית. על מטרותיה האימפריאליסטיות האמתיות של איראן מעידה יותר מכל העובדה הבאה שעליה מצהירים בגלוי מנהיגי איראן: התשתית המדעית והמחקרית שהושגה בכור באראק עתידה לשמש גם את הכור החדש בהספק של 336 מגאוואט שאיראן כבר החלה להקים באתר דארחובין (Darkhovin) שליד העיר האוואז (Ahvaz). כור בעל הספק כזה, הגדול כמעט פי 10 מהכור באראק, יוכל להפיק 100-120 ק"ג פלוטוניום בשנה וכפועל יוצא גם פי עשר פצצות אטום מבוססות פלוטוניום.