רחפנים מהונדסים־לאחור מציגים מודל חדש של תקיפה בעלות נמוכה

This post is also available in: English (אנגלית)

הצבאות המודרניים מתמודדים עם אתגר הולך וגובר: כלי טיס בלתי מאוישים קונבנציונליים, כגון רחפנים מדגם MALE, מציעים יכולות מתקדמות בתחום המודיעין, התצפית והסיור (ISR) וכן יכולות תקיפה — אולם עלותם הגבוהה ופגיעוּתם מגבילות את יעילותם בסביבות רוויות הגנה אווירית. במקביל, חימושים משוטטים זולים דוגמת השאהד־136 האיראני שינו את פני הלחימה, בכך שאפשרו פריסה המונית בעלות זולה ביחס לעלות הנדרשת ליירוטם. אסימטריית העלויות הזו מכבידה על קובעי המדיניות ומחייבת בחינה מחדש של תפקידם של רחפנים "ברי־אובדן" (attritable) בתפיסות ההפעלה העתידיות.

ארצות הברית נקטה צעד קדימה בכיוון זה. בתחילת דצמבר חשף פיקוד המרכז האמריקאי (CENTCOM) כי הכניס לשירות סוג חדש של רחפני תקיפה חד־פעמיים במסגרת תוכנית LUCAS  — Low-cost Unmanned Combat Attack Systems. הרחפנים הופעלו לראשונה באופן מבצעי תחת כוח המשימה  Scorpion Strike, יחידה חדשה המתמקדת ביכולות תקיפה אוטונומיות בקנה מידה משתנה.

על פי דיווח של Interesting Engineering, הרחפנים הם חימושים משוטטים חד־פעמיים שנועדו לספק אפשרויות תקיפה ארוכות טווח בעלות של כ־35,000 דולר ליחידה — נקודת מחיר שנקבעה במכוון להיות דומה לזו של השאהד־136. בניגוד לפלטפורמות אמריקאיות ותיקות כגון MQ-9 Reaper, שמחירן מגיע לעשרות מיליוני דולרים, הרחפנים בנויים כך שניתן יהיה לאבדם, לשגרם במטחים ולחדש את המלאי במהירות. לדברי CENTCOM, המערכת תומכת במספר שיטות שיגור — ובהן קטפולטה, המראה בסיוע רקטי ומסילות רכובות־רכב — ובכך מעניקה גמישות לכוחות בחזית.

ליבת הטכנולוגיה מבוססת על ניתוח של שאהד־136 שנלכד, אשר מהנדסים אמריקאים בחנו כדי להבין כיצד הצליחה איראן להשיג טווח ארוך ועלויות ייצור נמוכות. אף שהנדסה־לאחור של מערכות יריב אינה חדשה באזור, מדובר במקרה חריג שבו ארצות הברית מאמצת עקרונות אופטימיזציה תכנונית שיריביה חלוצו — ייצור רזה, שלדות אוויר פשוטות והרכבה מודולרית.

השימוש ברחפנים ברי־אובדן מאפשר תגובה מדודה והפעלת לחץ מתמשך באזורים מוכי־עימות, מבלי לסכן נכסים יקרי ערך. הדבר רלוונטי במיוחד בזירת פיקוד המרכז, שבה איראן וגורמים המקושרים אליה עושים שימוש תכוף ברחפנים זולים נגד כוחות ארצות הברית ובעלות בריתה. המקבילה האמריקאית מספקת אמצעי לנטרול אתרי שיגור, לשיבוש לוגיסטיקת מיליציות או לביצוע תגובה מהירה — וכל זאת תוך שמירה על גמישות אסטרטגית.

המגמה הרחבה ברורה: כלכלת הלחימה הבלתי מאוישת משתנה. ככל שיותר מדינות נשענות על מערכות זולות ובעלות נפח פריסה גבוה כדי להציף הגנות אוויריות, ארצות הברית מאותתת כי בכוונתה להתחרות גם בזירה הזו — ולא להסתמך אך ורק על פלטפורמות יוקרתיות. הרחפנים החדשים מייצגים צעד לכיוון מעבר רחב יותר ליכולות תקיפה בלתי מאוישות, זולות ובעלות קצב ייצור גבוה, המשקפות את מציאות הלחימה המודרנית.