"בתקופת האפרטהייד הציע שר הביטחון שמעון פרס למכור לדרא"פ טילי יריחו עם...

"בתקופת האפרטהייד הציע שר הביטחון שמעון פרס למכור לדרא"פ טילי יריחו עם ראשי חץ אטומיים"

פצצת האטום של דרום אפריקה

This post is also available in: enEnglish (אנגלית)

פצצת האטום של דרום אפריקה
פצצת האטום של דרום אפריקה

מאת עמי דור-און

דוברת מטעמו של פרס, במעמדו כנשיא ישראל, הגיבה ב-2010:  " לפרסום ב"גארדיאן" אין בסיס במציאות והוא חסר יסוד. מעולם לא נערכו מגעי מו"מ כאלה בין שתי המדינות". הדוברת לא התייחסה לאמינות מסמכי ההסכם  הסודי שנחשפו  מטעם ממשלת דרא"פ וראו אור במסגרת הספר "היחסים החשאיים בין ישראל למשטר האפרטהייד" שחיבר חוקר אמריקאי, כשעליהם מתנוססת  חתימתו של שמעון פרס בתקופה שבה כיהן כשר  הביטחון בממשלת יצחק רבין;  תעלומה "אטומית" בלתי מפוענחת נוספת מעסיקה את העולם שנים רבות כשבמרכזה ניצבת השאלה – שעדיין אין עליה תשובה חד-משמעית:  האם דרום-אפריקה "הלבנה" וישראל ערכו, כבר לפני כ-35 שנה, ניסוי של פצצת אטום באוקיאנוס ההודי, שהבזקו הכפול נחשף על ידי לוויין הביון האמריקאי "וולה". 

תעלומה אטומית בלתי מפוענחת מעסיקה את העולם מזה שנים רבות כשבמרכזה ניצבת השאלה: האם תחת מסך עבה של סודיות דרום-אפריקה וישראל שיתפו פעולה בתחום הנשק הגרעיני ואף ערכו, כבר לפני כ-35 שנה, ניסוי של פצצת אטום באוקיאנוס ההודי. הניסוי הזה, שלגבי עצם קיומו חלוקות הדעות, זכה בתואר "ההבזק הכפול של הלוויין וולה".  אור ראשון שהצביע באופן מוסמך לכאורה על מה שהתחולל בשת"פ האטומי בין שתי המדינות מתחת למכ"ם המודיעין של העולם המערבי הפציע כאשר העיתון הבריטי "גארדיאן"  חשף במאי 2010  מסמכים אטומיים חסויים מ-1975 שעליהם מתנוססות חתימותיהם של  שמעון פרס שהיה שר הביטחון של ישראל ופיק בותה שר ההגנה של דרא"פ באותם ימים.

מסמך מכירת הנשק האטומי לדרום אפריקה
מסמך מכירת הנשק האטומי לדרום אפריקה

המסמכים החשאיים שפירטו את מהות "העסקה גרעינית" בין שתי המדינות  ונשמרו מכל משמר במשך שנים בידי הצמרת הביטחונית של משטר האפרטהייד,  ראו אור עם פרסומו של ספר מחקרי שחיבר איש אקדמיה אמריקאי בשם סאשה פולאקוב-סוראנסקי (Sasha polakow- suransky). המסמכים בספר,  שכותרתו הייתה "היחסים החשאיים בין ישראל למשטר האפרטהייד" – Israel's Secret Relationship with Apartheid South Africa – היו, להערכת רוב בכירי צמרת  קהילת המודיעין במערב, הוכחה ממשית לכך שיש בידי ישראל נשק גרעיני. למרות הפרסום שהציג את צילומי המסמכים המקוריים, הגיבה בשנת 2010 דוברת מטעמו של פרס, במעמדו כנשיא ישראל,  כי "לפרסום ב"גארדיאן" אין בסיס במציאות והוא חסר יסוד. מעולם לא נערכו מגעי מו"מ כאלה בין שתי המדינות". יחד עם זאת הדוברת לא התייחסה לשאלת אמינות המסמכים שנחשפו שעליהם מתנוססת חתימתו של פרס.

על מהות "העסקה האטומית" ופרטי המו"מ פרסם  ה"גארדיאן" את הדברים הבאים: תחילת הפרשה הייתה כאשר דרא"פ  עדיין נשלטה בידי  הלבנים, בעת מפגש צמרת ב-31 במאי 1975 של שני אישים בכירים: שר הביטחון הישראלי באותם ימים שמעון פרס, ושר ההגנה הדרום אפריקאי פיק בותה (P.W. Botha). במפגש הזה הציע שמעון פרס שישראל תמכור לדרום אפריקה  מספר טילי יריחו-2  נושאי ראשי חץ גרעיניים  ב"שלושה דגמים ועוצמות". ההסכם לא עסק רק בנשק גרעיני אלא גם בשיתוף פעולה צבאי נרחב בין שתי המדינות. כחלק מן העסקה סוכם בין הצדדים כי  עצם קיומו של ההסכם ישמר בסוד.

ה"גארדיאן" פירסם גם כי בפגישה ובדיונים על העסקה השתתף גם  רמטכ"ל דרום אפריקה באותם ימים לוייטננט-גנרל  (רב-אלוף) ריימונד ארמסטרונג  (Raymond Armstrong)  שהכין תזכיר מתומצת וסודי ביותר של תוכן הדברים ובו הסביר את היתרון שיצמח מההסכם לדרום אפריקה, בתנאי שטילי יריחו המוצעים למכירה יחומשו בראשי חץ גרעיניים. במסמך נכתב כי "ההצעה הישראלית למכור לנו ראשי חץ גרעיניים התבססת על שתי הנחות יסוד: האחת –  שהטילים יחומשו בראשי חץ גרעיניים. השנייה –  שראשי החץ ייוצרו בדרום אפריקה או יירכשו ממקורות אחרים".

יש לציין כי באותם תקופה הייתה דרום אפריקה רחוקה מיכולת לייצור נשק גרעיני.

פיטר וילם בותה
פיטר וילם בותה

כחודשיים לאחר חתימת ההסכם בדרא"פ נפגשו שוב פרס ובותה, הפעם בציריך. לצורך החשאיות ניתן לפרוייקט של טילי יריחו הגרעיניים שם קוד: "פרויקט Chalet"  (בקתה כפרית). על מסמך הרקע לקיום ההסכם נכתבו הדברים הבאים: "השר בותה גילה עניין במספר מוגבל של יחידות מסוג Chalet   כפוף ליכולת הנשיאה שלהן".  ואילו לגבי פרס נכתב: "השר פרס אמר כי יכולת הנשיאה המבוקשת זמינה ב"שלוש אופציות". על פי מה שהובן מן השיחות משמעות שלוש האופציות הייתה: ראשי חץ רגילים, גרעיניים וכימיים.

במסגרת הפרסומים על השת"פ הגרעיני נכתב כי בותה הסביר לעמיתיו שלא הרחיב את הדיון בפרטי הפרויקט משני טעמים. האחד – העלות הגבוהה המבוקשת מצד ישראל. השני – הפרויקט המוסכם בין שני השרים דרש את אישורו של ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ובותה כלל לא היה בטוח שאישור כזה אכן יינתן.

קשה כיום לדעת כיצד התגלגלו הדברים בפועל לפני חתימת ההסכם המקורי אך בהקשר זה דבר אחד חשוב לדעת: לשמעון פרס, אף שחתם על ההסכם עם שר ההגנה הדרום אפריקאי, כלל לא הייתה סמכות להחליט על מכירה נשק לדרום אפריקה או לכל מדינה אחרת.

סאשה פולאקוב-סוראנסקי
סאשה פולאקוב-סוראנסקי

כמו פעמים רבות בעבר גם בהזדמנות זו הייתה למקרה העיוור תרומה, אירונית משהו, לחשיפת המסמכים הסודיים של העסקה שלא יצאה אל הפועל. זמן מה לפני פרסום הספר, פנה פולאקוב-סוראנסקי ללשכת הנשיא שמעון פרס בבקשה לקבל  תגובה רשמית. למרות המגעים בין הצדדים הדרום אפריקאים ביטלו את החיסיון העקרוני על מסמכי ההסכם הסודי, השחירו רק משפטים אחדים מהמסמך המקורי, והעבירו את המסמכים המצונזרים חלקית לידי החוקר האמריקאי. ההסבר לצעד הזה היה: "לשלטון הדרום אפריקאי אין כוונה להגן על הכביסה המלוכלכת של שלטון האפרטהייד".[1]

מה, בעצם, הביא את דרום אפריקה לפתח יכולת גרעינית? המחצית השנייה של המאה העשרים הייתה קשה במיוחד עבור שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, שחש בהתחזקות גורמים עוינים שסגרו עליו מכל עבר.  באנגולה, למשל, קמו מחתרות קומוניסטיות כמו מפל"א (MPLA) שכסיוע לפעילותה שלחה קובה לאנגולה 30,000 חיילים.  במוזמביק פעלה תנועה בשם פרלימ"ו (Ferlimo), ברודזיה נפל השלטון הלבן ובמקומה רודזיה קמה זימבבווה ואילו בנמיביה, אשר הייתה תחת שלטון מנדטורי של דרום אפריקה, קמה מפלגת סוופא"ו – הארגון העממי של דרום-מערב אפריקה שתבעה התנתקות מוחלטת מדרא"פ. כדי לשמור בכל מחיר על קיומה כמדינה החליטה דרום אפריקה ב-1970 להתחיל ולפתח את תכנית האטום שלה, תחילה תחת הסיסמה "למטרות שלום" ולאחר מכן, עם התעצמות המאבק העולמי נגד האפרטהייד – "למטרות צבאיות". עד שנות ה-80 הצליחה דרא"פ לפתח וליצר 6 פצצות אטום על בסיס אורניום, כאשר היא נעזרת, על פי פרסומים זרים, בסיוע מדעי-טכנולוגי של ישראל.

פצצות האטום של דרום אפריקה
פצצות האטום של דרום אפריקה

באותם ימים, בטרם  הייתה זמינה האופציה לבדוק את תקינותן המבצעית של פצצות אטום על-ידי שימוש בסימולציה ממוחשבת, ולא באמצעות ניסוי ממשי, ככל הנראה החליטה דרא"פ לבצע ניסוי גרעיני משלה. ואז הגיע ה"ברוך" שאותו חשף לוויין הביון האמריקאי "וולה הוטל 6911" (Vela hotel).  ב-22 בספטמבר  1979 קלט הלוויין, ששייט מעל דרום האוקיינוס ההודי, הבזק חזק וברור שהצביע על אפשרות של ניסוי תת-ימי של נשק גרעיני. אמנם רק מן ההבזק אי אפשר היה להגיע למסקנה ברורה כי המדובר בניסוי של דרא"פ, בעיקר כיוון שבאותן שנים תכנית המחקר הגרעינית של משטר האפרטהייד פעלה במדבר קלהארי, שם נבנה האתר שהיה אמור לשמש כמרחב ניסויים גרעיניים.

i-hls.com/he

הלוויין וולה
הלוויין וולה

הלוויין "וולה" היה מצויד מלכתחילה בחיישנים שנבנו במיוחד על מנת לזהות פיצוצים גרעיניים. בנוסף לכך היה ביכולתו  לזהות קרני גמא, קרני-X וניוטרונים, המופקים בעת פיצוים גרעיניים. מומחים שבחנו את המידע שהעביר הלוויין  העריכו  כי ייתכן וההבזק הכפול, המאפיין פיצוץ גרעיני, הוא תוצאה של ניסוי בנשק גרעיני;  אמנם מסקנות המדענים לא היו חד משמעיות אבל סוכנות הביון של משרד ההגנה האמריקני ומומחים של המעבדות הגרעיניות הלאומיות בלוס אלאמוס, הגיעו למסקנה מדויקת יותר ולפיה המידע ששיגר "וולה"  תמך באפשרות כי ב-22 בספטמבר 1979, ההבזק הכפול שנקלט בלוויין זיהה "פיצוץ גרעיני פנים-אטמוספירי בעוצמה של 2-3 קילוטונים באוקיינוס ההודי בין איי קרוזט (אי קטן ומיושב בדלילות בחזקה צרפתית) ואיי הנסיך אדוארד ששייכים לדרום אפריקה. ומכאן נתבקשה ההערכה כי המדובר בניסוי גרעיני שביצע משטר האפרטהייד.

למרות השנים הרבות שחלפו מאז גילוי ההבזק עדיין  קיים ספק  לגבי האמינות של המידע שהעביר הלוויין וזאת מהטעמים הבאים:  הלוויין "וולה הוטל 6911"  היה אחד מזוג לוויינים ששוגרו ב-23 במאי 1969  ואחד מהם כבר חדל לפעול – ומבחינת תוחלת החיים שלו כבר עבר בשנתיים את "אורך החיים המתוכנן" .

כך או כך על עובדה אחת אין מחלוקת. רוב המומחים שהאמינו כי ההבזק הכפול אכן היה סימן של פיצוץ גרעיני משוכנעים שהמדובר בניסוי של פצצת אטום במסגרת פרויקט משולב של ישראל ודרום-אפריקה.

 שנים מספר לאחר גילוי "ההבזק בכפול" הסתבר כי למרות חילוקי הדעות באשר למשמעותו, מדעני המעבדה הלאומית האמריקאית בלוס אלאמוס, כמו גם מומחי מעבדות המחקר של הצי האמריקאי היו משוכנעים, כי ההבזק היה תוצאה של פיצוץ גרעיני בעוצמה חלשה יחסית. כדי לוודא כי אכן ההבזק הוא תולדה של פיצוץ גרעיני שוגרו לאזור המדובר מספר מטוסי ביון אמריקאים מדגם wc-1358   המצויד במערכות מתוחכמות המסוגלות לאסוף דוגמיות של אוויר מהאטמוספירה שבאמצעותן ניתן לגלות חומרים מרחפים הנוצרים בפיצוץ גרעיני. המטוסים האלה סרקו 25 פעמים את נקודות הציון שסימן הלוויין "וולה" אך לא גילו כל סימן לנשורת רדיואקטיבית. כדי לוודא סופית מה פתרון התעלומה הורה הנשיא ג'ימי קרטר  (James Carter) להקים צוות מומחים שיבדוק את כל הממצאים והפרשנויות השונות שניתנו להם, כדי לגבש חוות דעת מקצועית ומדויקת שתענה בבירור על השאלה האם באמת ההבזק היה תוצאה של פיצוץ גרעיני נמוך עוצמה או לא.  בראש הוועדה עמד המדען פרנק פרס (Frank Press) שהיה יועצו המדעי של קרטר. הדו"ח  קבע כי ניתוח הממצאים מעלה ספקות לגבי האפשרות כי באמת מדובר באירוע גרעיני. ממצאי הדו"ח ומסקנותיו הועברו לכל הנוגעים בדבר. אחד מהם, ויקטור גילינסקי  (Victor Gilinsky), שהיה ראש המחלקה המדעית בתאגיד "ראנד" הנודע  לפני שמונה ליו"ר הוועדה הגרעינית  הרגולטורית של ארה"ב, טען כי הוא מטיל ספק רב במה שנכתב בדו"ח של ועדת פרנק פרס, כיוון שחברי הוועדה היו, לדעתו, נגועים בניגוד עניינים משיקולים פוליטיים.  ספק רב באשר לטיבו המדעי של הדו"ח הטיל גם ליאונרד ווייס שהיה מנהל תת הוועדה של הסנאט האמריקאי לענייני אנרגיה והפצת נשק גרעיני, שטען כי הדו"ח נכתב במטרה למנוע מבוכה מן הנשיא קרטר וכי באמת מדובר ניסוי גרעיני משותף של ישראל ודרום אפריקה.

ההסכם בין פרס לבותה
ההסכם בין פרס לבותה

על אף העובדה שלמרות הניסיונות החוזרים ונשנים לפתור את התעלומה היא לא פוענחה במשך שנים, המשיך העולם המדעי לנסות ולגלות את האמת. דוגמה למאמצים שנעשו בהקשר זה ניתן למצוא  בספר שיצא לאור ב-2008 בשם   The Nuclear Express: A Political History of the Bomb and its Proliferation שחיברו  שני מומחים – Thomas C. Reed,   Danny B. Stillman. השניים טענו בספרם כי "ההבזק הכפול" היה תוצאה של ניסוי גרעיני ישראלי בשיתוף עם דרום-אפריקה.

דוגמה נוספת: באוקטובר 1984,  בהערכה של אחת מסוכנויות הביון האמריקאיות על מצב הנשק הגרעיני בעולם נכתב: "למרות השנים שחלפו עדיין  קיימים חילוקי דעות מקצועיים בקהיליית המודיעין אם ההבזק הכפול שגילה הלוויין "וולה" היה תולדה של ניסוי גרעיני, ואם כן, האם הייתה זו תוצאת פעילותה הגרעינית של דרום אפריקה".

ועוד דוגמה: בשנת 1994, כאשר שוחרר מן הכלא בדרום אפריקה המרגל הרוסי/אפריקני דיטר גרהרד (Dieter Gerhardt) שהיה, לפני שנלכד, מפקד בסיס חיל הים הדרום אפריקאי בעיר סימונס , הוא סיפר לעיתון  Des Blow ביוהנסבורג את הדברים הבאים על פרשת "וולה": "אף על פי שלא הייתי מעורב ישירות בנושאי הגרעין למדתי לדעת, באופן רשמי,  כי ההבזק היה תולדה של ניסוי גרעיני משותף של ישראל ודרום-אפריקה.

ועוד: ב-20 באפריל 1997 פרסם "הארץ" ציטוט דברים מפיו של סגן שר החוץ של דרום אפריקה עזיז פהאד (Aziz Pahad)   שאישר, לכאורה, כי "ההבזק הכפול" באוקיינוס ההודי היה תוצאה של ניסוי גרעיני דרום-אפריקני. באותו דיווח נכתב ב"הארץ" כי ישראל קיבלה  550 טונות של אורניום מדרום אפריקה עבור צרכיה הגרעיניים בכור בדימונה ובתמורה העבירה ישראל לדרום אפריקה מידע על תכנון ראשי חץ גרעיניים ומידע מדעי על האפשרויות להגביר את עצמתם.  לאחר פרסום הדברים ב"הארץ" טען פהאד, באמצעות דוברו, כי צוטט לא במדויק וכי  כל מה שאמר היה: "באותה תקופה (של ההבזק) היו שמועות עקשניות שאכן המדובר בניסוי גרעיני וכי יש לחקור את העניין".

בכך לא תמה חרושת הפרסומים על מקור ההבזק הכפול: באוקטובר 1999 פורסם בארה"ב מידע מטעם ועדת המדיניות הרפובליקנית של הסנאט, בהקשר לדיון במניעת הפצתו של נשק גרעיני, כי  "עדיין נותרו חילוקי דעות באשר למשמעות ההבזק מ-1979, אם היה תוצאה של ניסוי גרעיני, ואם כן – למי צריך לשייך את הניסוי הזה".

בשנת 2006 פורסם בארה"ב ספר שכתב טיילור דרומהלר (Tyler Drumheller) מבכירי ה-CIA  על תקופת שירותו בדרום אפריקה  ב-1983-1988  ובו נכתב כך: "הייתה לנו הצלחה מבצעית בכל מה שנוגע ליכולת הגרעינית של דרום-אפריקה. כל המקורות האמינים שלי חזרו והציגו בפני עובדות בלתי נתונות למחלוקת, כי שלטון האפרטהייד אכן ביצע ניסוי בנשק גרעיני ב-1979 וכי הם פיתחו מערכות שיגור ונשיאה של נשק גרעיני (טילים) בסיוע של ישראל".

AUS&R 300x250 (2)חשוב לציין בהקשר לכל הפרסומים הללו כי על פי המידע  שחשפה דרא"פ לעולם עם התפרקות שלטון האפרטהייד בכל מה שקשור בנשק הגרעיני מתוצרת בית שהיה ברשותה, מסתבר כי  דרום אפריקה יכלה לייצר נשק גרעיני רק כחודשיים לאחר האירוע שגילה הלוויין "וולה" ולכן האירוע לא היה יכול להיחשב כניסוי של פצצה דרום אפריקאית. יחד עם זאת מעולם לא נתקבלה תשובה לשאלה שלא נשאלה – האם יתכן כי ישראל היא זו שביצעה את הניסוי הגרעיני שאותו חשף "וולה" וזאת בהשתתפות הצמרת הביטחונית של דרום אפריקה.

כך או כך, כדי להקדים רפואה למכה ולמנוע מדרום-אפריקה הלבנה להשיג נשק גרעיני קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם החלטה מספר 418 ב-4 בנובמבר 1977, שלפיה הוטל אמברגו בתחום הנשק על דרום אפריקה. אמברגו זה הורה לכל המדינות החברות באו"ם להימנע מכל שיתוף פעולה עם דרא"פ בייצור או פיתוח נשק גרעיני.

אם היה האמברגו יעיל או לא ואם היו מדינות שהפרו אותו, את זאת אין לדעת בוודאות. אבל דבר אחד ברור: לאחר נפילת שלטון האפרטהייד בשנות ה-80 המאוחרות של המאה הקודמת, בוטלו כל תכניות הפיתוח של הנשק הלא-קונבנציונלי של דרום-אפריקה – אטומי, ביולוגי וכימי – וכלי הנשק שיוצרו בפועל (6 פצצות אטום) הושמדו. זה אף זה: בשנת 1991 חתמה דרא"פ על האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני וכך הייתה דרא"פ המדינה הראשונה בעולם שגם פיתחה נשק גרעיני, כמעט לבדה, וגם פירקה אותו מיוזמתה, ללא לחץ המעצמות, וכך ויתרה על יכולתה האטומית.


[1] פרטים רבים על גילויי הספר פורסמו בראיון נרחב ומפורט שערכה העיתונאית תמי גודמן (Tami Goodman) עם המחבר ב-25/5/2010.