התשובה הישראלית לטילי כתף – חלק ב
This post is also available in: 
English (אנגלית)
חלק ב
החלק הראשון התמקד במערכת ובדרך פעולתה.
הקצב האיטי, איטי מדי, של טיפול באיומים מיידיים, הוא עניין שגור זה מספר שנים, זה מספר ממשלות.
מבקר המדינה כבר חקר את הנושא בשנת 2011, והעלה את השאלה מדוע מטוסי נוסעים טרם צוידו במערכות להגנה מפני טילים – תשע שנים לאחר שהממשלה אישרה את תוכנית ההצטיידות.
לפני כשבע שנים, טייסי שלוש חברות התעופה הישראליות התריעו בפני שר התחבורה דאז שאול מופז כי זהו מתכון בדוק למחדל רבתי.
בנובמבר 2002 ניסו מחבלים להפיל מטוס של חברת ארקיע בעת המתראתו משדה התעופה במומבסה שבקניה. הטילים שנורו החטיאו, והאסון נמנע.
מיד לאחר נסיון הפיגוע במטוס הנוסעים, התקבלה החלטה לצייד את מטוסיהן של חברות התעופה הישראליות באמצעי הגנה המבוססים על נורים. תע"א אף פיתחה "נורים כהים" כדי למזער את הסכנה שתתעורר פאניקה עקב הפעלה שגויה מעל שדה תעופה הומה.
פתרון הנורים נדחה לאור עוצמת ההתנגדות בקרב מדינות רבות לאפשר למטוסים לשאת נורים בעת נחיתתם בשדות התעופה בתחומיהן.
חומרת האיום לא הצליחה להאפיל על המכשולים השונים, מרביתם קשיים תקציביים, אשר מנעו את התקנתה של מערכת ההגנה בכל מטוסי הנוסעים הישראליים. אמנם היו בעיות, אך לו מישהו התכוון ברצינות לעשות משהו בנדון, ניתן היה לפתור את אותםן בעיות במהירות. אולם בישראל, כמו בישראל, שום איום אינו מטופל אלא עד שהוא הופך מיידי. כאשר טילי החיזבאללה מלבנון ורקטות חמאס מעזה, בהתאמה, נורו לעבר ישראל, הצליחה חברת רפא"ל לפרוס את מערכת "כיפת ברזל" תוך פחות משלוש שנים. החוקרים בישראל מיומנים ביותר. הבעיה כך נראה, מתעוררת כאשר הממשלה מתערבת ואינה תופשת את האיום.
במקרה זה, על אף התראות חוזרות ונשנות מצד כל גורמי המודיעין הרלוונטיים, איש בממשלה לא טרח לעשות דבר מה כדי להביא לכך שהמערכות תותקנה מוקדם יותר.
מערכת "כיפת שמים" מיישמת טכנולוגיה מתקדמת ביותר ומאפשרת לחברת אלביט מערכות להציע מגוון דגמים המותאמים לשימושים שונים.
iHLS editor-in-chief
