ישראל-אזרבייג'ן: יחסים מיוחדים אל מול מגבלות

This post is also available in: English (אנגלית)

במברק שנשלח משגרירות ארצות־הברית באזרבייג'ן ופורסם ב-'ויקיליקס' נטען שנשיא אזרבייג'ן, אילהם אלייב, דימה ב־2008 את היחסים בין ישראל לבין אזרבייג'ן לקרחון, מעבר לכך, כאשר חלקם העיקרי מתחת לפני השטח ורואים רק את הקצה שלהם. היחסים האסטרטגיים בין המדינות – כל עוד אינם מביאים את שתיהן למדיניות הרפתקנית – תואמים את האינטרסים של ארצות־הברית והמערב. ניתן אף לטעון שאזרבייג'ן היא המדינה המוסלמית שעימה יש לישראל את היחסים ההדוקים ביותר בעת הנוכחית. הדבר יכול להיתפס כמפתיע לאור היותה של אזרבייג'ן שכנתה של איראן, והעובדה שרוב אוכלוסייתה שיעית (אם כי יש בה מסורת חילונית חזקה). למרות זאת, לאחר יותר משני עשורים של יחסים דיפלומטיים, נראה שהיחסים נמצאים בשיאם.

על רקע ביקורו של שר הביטחון, משה יעלון, באזרבייג'ן בספטמבר 2014 התנהל ויכוח במדור הדעות ב-״הארץ״ לגבי יצוא הנשק מישראל לאזרבייג'ן, שהוא נדבך מרכזי ביחסים. מצד אחד, נטען כי המשך יצוא הנשק מישראל לאזרבייג'ן עלול להיות אחד הגורמים התורמים להתפרצות מחודשת של האלימות בנגורנו־קרבאך, ואף להביא למעשי טבח של אזרבייג'ן בקרב האוכלוסייה הארמנית.

מצד שני, במאמרי תגובה הודגשה הבעייתיות מבחינת ישראל בקשרים הקרובים בין ארמניה ואיראן, ונטען כי אזרבייג'ן היא השותפה האמיתית של ישראל. כמו כן הודגשו הטיהור האתני שעשו הארמנים לאזרים בשנות התשעים, תפקיד הארמנים בחוסר ההצלחה להגיע לפתרון המחלוקת סביב חבל נגורנו־קרבאך והאזורים הסמוכים וכן התמיכה הרוסית בארמניה – כתורמים למבוי הסתום.

ויכוח זה מעלה מחדש את השאלה לגבי מאפייני היחסים בין ישראל ואזרבייג'ן, ועד כמה יציבים היחסים האסטרטגיים בין שתי המדינות.

לאחר התפרקות ברית־המועצות כוננו ישראל ואזרבייג'ן יחסים דיפלומטיים באפריל 1992. בשנת 1993 פתחה ישראל שגרירות בבאקו. אזרבייג'ן, למרות הבטחות שניתנו לאורך השנים, בחרה לא לפתוח שגרירות בתל־אביב. אזרבייג'ן מקיימת ערוץ לא־רשמי להידברות בין־ממשלתית דרך משרדי חברת התעופה הלאומית של אזרבייג'ן בישראל. מאז כינון היחסים הדיפלומטיים בין המדינות היו מספר ביקורים רמי־דרג, אם כי במרבית המקרים היו אלה ביקורים של בכירים ישראלים. כך ב־1997 עצר ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בבאקו בדרכו חזרה לישראל מהמזרח הרחוק. במאי 2009 ערך הנשיא שמעון פרס ביקור רשמי במדינה. שר החוץ אביגדור ליברמן ערך כמה ביקורים רשמיים בבאקו – בפברואר 2010, באפריל 2012, ובאפריל 2014. באפריל 2013 התקיים בישראל ביקור רם־דרג של שר החוץ של אזרבייג'ן, אלמר מאמאדיארוב. בספטמבר 2014 היה משה יעלון שר הביטחון הישראלי הראשון שהגיע לביקור באזרבייג'ן. אזרבייג'ן מהווה יעד ליצוא של התעשיות הביטחוניות בישראל. חברות ביטחוניות ישראליות אף היו מעורבות באימון כוחות מיוחדים ובמשימות אבטחה של בכירים באזרבייג'ן, בבניית אמצעי אבטחה לנמל התעופה בבאקו ובשדרוג ציוד צבאי מהתקופה הסובייטית (בפרט טנקים).

ב־2012 פורסמה ידיעה על קיומה של עסקה למכירת נשק מן התעשייה האווירית לאזרבייג'ן בשווי 1.6 מיליארד דולר, הכוללת מטוסים ללא טייס ומערכות לוויין. בשלוש השנים האחרונות הפכה אזרבייג'ן יעד משמעותי אף יותר ליצוא נשק ישראלי, וההערכה היא כי נחתמו עסקאות בשווי 4 מיליארד דולר.

האינטרסים האזריים ביחסים עם ישראל

מבחינת אזרבייג'ן, אחת מהמטרות המרכזיות של מדיניות החוץ שלה היא השבת השטחים שאבדו לה במהלך הסכסוך על חבל נגורנו־קרבאך בתחילת שנות התשעים. אזרבייג'ן טוענת שאם המשא־ומתן המדיני לפתרון הסכסוך לא יישא פרי, היא אינה פוסלת אפשרות של חזרה לסכסוך אלים, ומתכוננת לכך בין השאר באמצעות יחסיה עם ישראל.

סוגיה אחרת המהווה גורם מחבר בין אזרבייג'ן וישראל היא האיום האיראני. שתי המדינות רואות את האיום הנשקף להן מאיראן כאיום קיומי. החשש של איראן מכוונות הפרישה של האזרים באיראן (המהווים את המיעוט הגדול ביותר באיראן; ההערכות הן שהמיעוט מהווה כחמישית מאוכלוסיית המדינה) ומהקמתה של 'אזרבייג'ן גדולה', מהווה חלק מבעיות היסוד ביחסי איראן־אזרבייג'ן. בנוסף, איראן הייתה בעלת־בריתה של ארמניה במהלך המלחמה על חבל נגורנו־קרבאך והחבלים הסמוכים, וזה עדיין המצב כיום.

סוגיה נוספת הנמצאת במחלוקת בין אזרבייג'ן ואיראן היא החלוקה של משאבי הטבע בים הכספי. האזרים אף מאשימים את איראן בכך שהיא מעודדת התעוררות דתית בקרב השיעים במדינה.

הירשמו לאתר הישראלי לביטחון המולדת

אזרבייג'ן מנסה גם לשמור על איזון עדין ביחסיה עם רוסיה, ורואה את היחסים עם המערב ובפרט עם ישראל כהכרחיים במאמציה לשמור על מדיניות חוץ עצמאית. היא אינה מעוניינת להיות מדינת לוויין של רוסיה, ומצד שני ברורה לה מידת הנזק שרוסיה יכולה לגרום לה אם תנסה להתעמת עימה. אזרבייג'ן משוכנעת למעשה שלולא הסיוע הרוסי לארמניה, לא הייתה יכולה זו להמשיך לשלוט על נגורנו־קרבאך ועל האזורים הסמוכים לו. במיוחד מפריע לאזרבייג'ן קיומם של בסיסים רוסיים בארמניה, שמהווים למעשה את אחד הגורמים המרתיעים את אזרבייג'ן מפעולה נגדה.

האינטרסים הישראליים ביחסים עם אזרבייג'ן

העובדה שאזרבייג'ן גובלת באיראן הופכת אותה למקום אידאלי לאיסוף מודיעין ביחס לנעשה באיראן. בשנות התשעים נבנו בשיתוף פעולה עם ישראל תחנות לאיסוף מודיעין אלקטרוני לאורך הגבול בין אזרבייג'ן ואיראן, וב־2011 החלה ישראל לספק לאזרבייג'ן מטוסים ללא טייס כדי לנטר את הגבול. מעת לעת אף נשמעו טענות על כך ששתי המדינות משתפות פעולה באופן טקטי נגד איראן.

ישראל אף משתפת פעולה עם אזרבייג'ן בתחום הלוחמה בטרור, וסייעה לחשיפת תאי טרור של חיזבאללה שעמדו לפעול בין היתר נגד שגריר ישראל באזרבייג'ן ונגד בית ספר יהודי של אגודת חב"ד בבאקו. במארס 2012 פורסמה כתבה במגזיןForeign Policy שזכתה להדים רבים, ואשר לפיה אזרבייג'ן נתנה לישראל רשות עקרונית להשתמש במספר בסיסים לצורך תקיפה באיראן. השלטונות האזריים הכחישו מכל וכל ידיעה זו. בתגובה לידיעה אמר גם שר החוץ הישראלי, אביגדור ליברמן, כי לחלק מהכתבים הצבאיים יש דמיון עשיר ושמוטב כי יכתבו תסריטי מדע בדיוני.

היחסים בין ישראל ואזרבייג'ן התפתחו בעידוד אמריקאי כחלק ממשולש הקשרים בין טורקיה, אזרבייג'ן וישראל. בשנות התשעים התפיסה הייתה שציר ישראל־טורקיה־גיאורגיה־אזרבייג'ן, אשר נתמך על ידי ארצות־הברית, יהווה איזון לציר סוריה־איראן־ארמניה־רוסיה. המשבר ביחסי ישראל־טורקיה בשנות האלפיים והמלחמה בגיאורגיה ב־2008 אמנם סדקו את תפיסת הציר הזו, אך אזרבייג'ן וישראל עדיין רואות את היחסים ביניהן כתואמים את האינטרסים של המערב באזור.

אינטרס חשוב נוסף של ישראל הוא יבוא הנפט מאזרבייג'ן. ישראל מייבאת חלק ניכר מהנפט שהיא צורכת מאזרבייג'ן ודרך אזרבייג'ן, באמצעות צינור הנפט באקו־טביליסי־ג'יהאן (BTC). ההערכות הן ש-40% הנפט של ישראל מגיעה מאזרבייג'ן.

יש לראות את היחסים עם אזרבייג'ן גם כחלק מהניסיון לשבור את הבידוד של ישראל אל מול העולם המוסלמי, וכחלק מרעיון 'ברית הפריפריה'. יש לציין גם שהיחסים הקרובים עם אזרבייג'ן הם חלק מניסיון להתקרב למדינות נוספות בקווקז ובמרכז־אסיה. כך, מקדם משרד החוץ הישראלי תוכנית להגברת מידת השותפות גם עם גיאורגיה, טורקמניסטן, קזחסטן ואוזבקיסטן.

סיכום

בעוד מדינות רבות תופסות את איראן כאיום, ובמיוחד את תוכנית הגרעין האיראנית, מעטות רואות בה איום קיומי. בין מדינות מעטות אלו ניתן למנות את ישראל ואזרבייג'ן. יחד עם זאת, העובדה שאזרבייג'ן היא מדינה שכנה לאיראן מאלצת אותה להתמודד עם איום זה באופן זהיר, ותוך ניסיון לשמור על רמה מסוימת של תקשורת ויחסים עם השלטון בטהראן.

בדומה למערכות יחסים "מיוחדות" אחרות שהיו לישראל, עולים ספקות לגבי יציבות היחסים עם אזרבייג'ן, במקרה שיחולו בה שינויי שלטון משמעותיים. הלקח שאפשר ללמוד מקריסתן של מערכות יחסים קודמות אלו הוא הקושי לזהות את קריסת המשטרים בזמן אמת, וקרוב לוודאי שיהיו יחסים עכורים עם המשטר החדש לכשיתרחשו חילופי השלטון. הדוגמאות הבולטות ביותר בהקשר זה הן איראן ודרום־אפריקה, אך ניתן גם לציין את טורקיה.

על מנת להימנע ממצב כזה, מובן שיש לעקוב בצורה קרובה אחר סימני חולשה של המשטר הקיים. יחד עם זאת, במובנים רבים לאזרבייג'ן אין תחליף מבחינת ישראל. סמיכותה הקרובה של מדינה זו לאיראן הופכת אותה לאטרקטיבית במיוחד. לכן ניתן לטעון שהרווחים בהווה כדאיים ביחס למידת ההסתכנות של ישראל לגבי אפשרות של שינוי משטר באזרבייג'ן בעתיד.

בכל מקרה, יש להיזהר ולהימנע ככל האפשר ממצב שבו לא תהיה כל הכנה מראש לשינוי השלטון. בהקשר זה יש גם לציין שהתבטאויות חיוביות של דוברים ישראלים ביחס למשטר אלייב נתפסים כבעייתיים על ידי חלק מהאוכלוסייה האזרית המתקוממת נגד השלטון.

אזרבייג'ן תופסת את קהילת יוצאי אזרבייג'ן בישראל כנכס מבחינתה, וכאחד ההסברים לקרבה הקיימת כיום בין אזרבייג'ן וישראל. גם ישראל צריכה להסתכל על קהילה זו כעל נכס שיש לרתום אותו הן כגורם שיכול להוות חוליה מקשרת, והן כמקור מידע על שינויים בפוליטיקה הפנימית האזרית.

מאת: גליה לינדנשטראוס