אתגרי ההרתעה מול שחקנים לא-מדינתיים

This post is also available in: English (אנגלית)

הרתעה כלפי שחקנים לא-מדינתיים ובעיקר ארגוני טרור סלפיים, אינה דומה להרתעה המכוונת כלפי מדינות ואף כלפי שחקנים סמי-מדינתיים. היכולת להרתיע ארגונים שאינם מדינות אפשרית אך ורק אם המדינה המרתיעה מפגינה נכונות להשתמש במרב יכולותיה על מנת לפגוע בנכסי הליבה שלהם, ובעיקר במנהיגיהם, במפקדיהם ובנכסים האסטרטגיים שברשותם.

לשם הרתעת שחקנים סמי-מדינתיים ולא-מדינתיים – בעיקר ארגוני הטרור הג'האדיסטיים, נחוץ לנתח מהם נכסי הליבה ונקודות התורפה שלהם. כך ניתן לאמוד את הפוטנציאל של מחיר ההפסד עבורם כתוצאה מעימות ולבחון האם מושג ההרתעה תקף לגביהם. ארגוני הטרור, בכל הרמות, נשענים על מספר נכסים מרכזיים, המאפשרים את פעילותם.

הראשון שבהם, הוא עצם קיומו ושרידותו של הארגון, בדגש על ההנהגה ושדרת הפיקוד הבכירה; השני, הוא מכלול היכולות הצבאיות והטרוריסטיות של הארגון; השלישי, הוא היכולות הכלכליות, מערך הסיוע הכספי וערוצי האספקה וההתעצמות באמצעי הלחימה; הרביעי, הוא מארג הבריתות עם ארגונים ומדינות, המעניקים לגיטימציה ותמיכה באמצעי לחימה ומשאבים כלכליים. לארגונים סמי-מדינתיים חשובות גם הלגיטימציה והתמיכה הציבוריות, לצד פעולה תקינה של התשתיות החיוניות לקיום חיים נורמאליים.

אם קרסה ההרתעה האסטרטגית ופרץ עימות עם שחקן לא-מדינתי, נדרש להשפיע על רצונו להמשיך והילחם דרך פגיעה בנכסיו, בדגש על איום על קיומו של השחקן. בדרך כלל, כל עוד מתמקד המאבק בפגיעה בנכסיו הצבאיים של הארגון ותו לא, הוא לא יניח את נשקו אלא אם יתברר לו שהוא עתיד לאבד את כל יכולותיו הצבאיות והאסטרטגיות. לפיכך, לשיקום הרתעה לאורך זמן נדרשת פעולה רב-ממדית של פגיעה קשה ביכולות הצבאיות של הארגון, יחד עם פגיעה בנכסים הכלכליים והמשאבים לצד איום ישיר על עצם קיומו באמצעות סיכול ממוקד של מפקדיו ומנהיגיו. ואם לא די בכך, יש לפגוע במרכזי התמיכה האזרחיים של הארגון.

במהלך מבצע 'צוק איתן', כדי להביא את החמאס להסכים להפסקת אש ולהרתיעו מהמשך הלחימה, נדרשה פגיעה קשה ביכולותיו האסטרטגיות (רק"ק ומנהרות), וכן פגיעה נרחבת בפעיליו ובתשתיות המשרתות אותו וכן סיכול ממוקד של מפקדים בכירים. אולם, ההישג המצטבר הזה לא הספיק כדי להניע את חמאס להסכים להפסקת אש, משום שישראל בחרה שלא לאיים על עתיד החמאס ולפעול למיטוט שלטונו ברצועת עזה. רק לאחר פגיעה בנכסים של האליטה החברתית של עזה, המעניקה לגיטימציה לשלטון חמאס, שהתמקדה בפגיעה בבניינים רבי הקומות בעיר, השתנה מאזן הרווח וההפסד של חמאס.

הירשמו לאתר הישראלי לביטחון המולדת

מצוקתו של חמאס, שהייתה חמורה ערב מבצע 'צוק איתן', החריפה בעקבות הלחימה. אם יבקש להיחלץ ממצב זה דרך הסלמה מול ישראל, על בסיס הערכה, כי ישראל אינה חפצה במיטוט שלטונו ברצועה – כפי שהיה בעת 'צוק איתן' – אזי ההרתעה האסטרטגית כלפיו תהא מוגבלת. בהיעדר איום ממשי על עצם קיומו ישוב הארגון ליזום עימותים עם ישראל ויעשה זאת כל אימת שיעריך, כי העימות יסייע בביסוס שלטונו וכי יכולת הספיגה שלו מאפשרת לשלם את מחירה של תגובת הנגד הישראלית.

דרכי התמודדות

ניתוח זה מעלה מספר תובנות, שעשויות לסייע בגיבוש מדיניות ההרתעה כלפי אויביה הפוטנציאליים של מדינת ישראל. אשר לחמאס, דומה, כי נדרש לחתור להכרעתו הצבאית של הארגון בעימות הבא, באמצעות פגיעה קשה מאד ביכולותיו ובפעיליו, כולל ההנהגה הצבאית, נכונות להביא למיטוט שלטונו ובמקביל הכנת חלופות שלטוניות. רק מדיניות כזו עשויה לדחוק את חמאס לפינה ולבסס כלפיו הרתעה אסטרטגית.

אשר לחיזבאללה, בעקבות הניסיון במלחמת לבנון השנייה ולאור המעקב אחר סבבי הלחימה בעזה, סביר, כי לרשותו יכולת להעריך את עוצמת הפגיעה הצפויה בו ובמערכיו וכי הנהגתו מבינה את המשמעויות של פגיעה זו. חיזבאללה בחר להגיב לתקיפת פעילים בכירים שלו עם הגנרל האיראני ברמת הגולן, כדי לשקם את ההרתעה כלפי ישראל, שבראייתו נשחקה, וכדי לעצב מחדש התרעה הדדית – כזו שהובילה לשקט וליציבות בגבול ישראל-לבנון במשך שבע שנים – מאז מלחמת לבנון השנייה, אם כי באורח מידתי. אם בכל זאת יחליט חיזבאללה ליזום עימות צבאי רחב מול ישראל, תהיה זו עדות לכך שהוא מוכן לספוג פגיעה עמוקה ומקיפה בנכסיו, על מנת לקדם הישגים בזירה אחרת או לרצות את איראן. במצב זה, רק איום על קיומו ועל תשתיותיו השלטוניות וסמלי הכוח והשררה שלו יפחית את רצונו להמשיך להילחם. על מנת ליצור הרתעה נגד ארגונים לא-מדינתיים, המשוללים מחויבות כלפי האוכלוסייה המקומית שבמרחב פעילותם, נדרש להתמקד בפגיעה בנכסי הליבה שלהם – בדגש על ההנהגה, נכסיה ומקורות התמיכה החברתית בארגון.

לסיכום, הרתעה כלפי שחקנים לא-מדינתיים ובעיקר ארגוני טרור סלפיים, אינה דומה להרתעה המכוונת כלפי מדינות ואף כלפי שחקנים סמי-מדינתיים. היכולת להרתיע ארגונים שאינם מדינות אפשרית אך ורק אם המדינה המרתיעה מפגינה נכונות להשתמש במרב יכולותיה על מנת לפגוע בנכסי הליבה שלהם, ובעיקר במנהיגיהם, במפקדיהם ובנכסים האסטרטגיים שברשותם.

מאת: יאיר נווה