משטר הפיקוח על יצוא ציוד, תוכנה וטכנולוגיית טילים – לא מעוגן במציאות
This post is also available in: 
English (אנגלית)
מאת אריה אגוזי
העולם משתנה במהירות וכמה הסכמים אשר נראו מתאימים בעבר כבר אינם תקפים.
דוגמה טוב לכך היא משטר הפיקוח על יצוא ציוד, תוכנה וטכנולוגיית טילים (MTCR), אשר צריך לשנות את שמו ל"משטר הפיקוח על טכנולוגיות פלטפורמות לטווח ארוך." השם לא משנה, מה שכן משנה הוא התאמת המציאות לסוגים שונים של פיקוח.
כלי טיס בלתי מאוישים, או בשמם החדש – מערכות אוויריות בלתי מאוישות, משנים את המציאות אשר הביאה ליצירת משטר הפיקוח על יצוא ציוד, תוכנה וטכנולוגיית טילים המקורי.
ישראל, יצרנית מובילה של כלי טיס בלתי מאוישים, מושפעת עד מאוד מאותם הסכמים מיושנים. על אף שישראל לא הצטרפה באופן רשמי להסכם הפיקוח מוכרחה לציית למגבלותיו משום יחסיה המיוחדים עם ארצות הברית.
כבר עכשיו ברור שעם כמה כטב"מים גדולים בעלי יכולת שהות ארוכה באוויר, משרד הביטחון ייאלץ לקבל אישור מוושינגטון לכל עסקת ייצוא שהיא. בהתבסס על ניסיון העבר, כאשר תכננה ישראל לייצא מערכות אסטרטגיות, הממשל האמריקני השמיע מחאות ואף הגיב באגרסיביות.
הנושא הובא לשולחן הדיונים במשרד הביטחון עקב הפיתוח של כמה כטב"מים גדולים במיוחד לטווח ארוך בעלי יכולת שהות ארוכה באוויר.
אחד מהם הוא הדומינטור 2 של חברת אירונאוטיקס המבוסס על המטוס הדו-מנועי מסוג Diamond DA-42, וכטב"ם נוסף הוא ההרון של התעשייה האווירית.
מטרת הפיקוח על יצוא ציוד, תוכנה וטכנולוגיית טילים היא להגביל את מספרם של מערכות הטילים ומערכות הטיס הבלתי מאוישים וכן טכנולוגיה נלווית למערכות הללו, אשר יכולות לשאת מטע"ד במשקל של עד 500 קילוגרמים ובעלות טווח של 300 קילומטרים, וכן מערכות המיועדות לשאת נשק להשמדה המונית.
אני לא בטוח שהשם ישתנה, אך תוכן הפיקוח ייאלץ להשתנות. ההתקדמות המהירה של הטכנולוגיות הללו דורשת זאת, וישראל כמעצמת כטב"מים בהחלט מאיצה את התהליך.
