אגוזי עצבני – הפצצה של אבו מאזן התפוצצה רק בתקשורת הישראלית

This post is also available in: English (אנגלית)

הכותרות בישראל זעקו "אבו מאזן הטיל פצצה". אם מישהו היה צריך הוכחה נוספת לקשר המקרי בין הכותרות למציאות הוא קיבל אותה. אבו מאזן לא הטיל פצצה. הוא גם לא הטיל רימון והוא גם לא פוצץ זיקוק.

הוא אמר בגדול שהוא לא מחויב יותר להסכמים עם ישראל. אז הוא אמר. בזכות ההסכמים עם ישראל ובעיקר בזכות התאום הביטחוני הוא יכול בכלל לחשוב על עצמו עדיין כעל יו"ר הרשות הפלשתינאית.

ללא הסיוע הישראלי, הגלוי והסמוי,  הוא כבר מזמן לא היה בתפקידו. אז כותרות הנאום הצליח ליצור. אבל הקשר שלהן למציאות אפילו לא קלוש.

זו אפילו לא מציאות וירטואלית, זה פשוט מנותק מכל מציאות מכל סוג.

———————————————

ארה"ב מעולם לא הייתה חלשה כל כך. רוסיה ממשיכה לבצע תקיפות בסוריה ולא סופרת בכלל את ארה"ב. פוטין בטח חייך כאשר שמע את המחאות של ראשי הממשל האמריקני על "החוצפה הרוסית". הוא כבר מזמן לא סופר את האמריקנים בזירה הבינלאומית. הוא היה בין הראשונים להבין שארה"ב בהנהגתו של הנשיא אובמה איבדה את כוחה להשפיע על מהלכים בינלאומיים. לוואקום הזה נכנסה רוסיה בעוצמה והיא פשוט עושה באזורנו כבתוך שלה.

מה זה אומר על "הברית האסטרטגית" בינינו ובין ארה"ב? שפטו בעצמכם.

———————————————

ונחזור לעניין הפלשתינאי. הייתה התרגשות גדולה ליד בניין האו"ם בניו יורק כאשר בשבוע שעבר הונף הדגל הפלשתינאי ליד מטה הארגון.

נכון שגם זה עניין סמלי שלא יוציא את הפלשתינאים מהבוץ העמוק בו הם שקועים, אבל זו הוכחה נוספת לעובדה שלישראל אין כלל מדיניות חוץ.

פעם היה בירושלים משרד חוץ שהתווה מדיניות. מזה מספר שנים מה שמכונה מדיניות החוץ של ישראל מנוהלת, או לא מנוהלת, מלשכת ראש הממשלה. אין מדיניות, אין קווים. הכל שליפות שיצרו בעולם מיאוס כלפי ישראל.

אז לא פלא שנציגים רבים של מדינות עמדו ליד התורן הגבוה עליו הונף דגל פלשתין.

אבל בירושלים  ממשיכים להיות אטומים ובטוחים שהופעה של ראש הממשלה בנימין נתניהו בעצרת האו"ם או בקונגרס האמריקני מדי כמה חודשים היא תחליף למדיניות חוץ. אז ממש לא. ישראל איבדה את מעט הקרדיט שעוד היה לה גם בקרב מדינות ידידות.

—————————————-

יש לנו נטייה לזיכרון קצר אבל מי שעוקב רואה את הבלוף. רק לפני מספר ימים הכריזו שרים בממשלה על יד קשה נגד משליכי אבנים, סלעים ובקבוקי תבערה בירושלים וסביבתה. חלקם עשו זאת כאשר הם מצולמים על רקע "קרבי" ודיברו בנחישות דרמטית. היו שם הצהרות על מיגור התופעה גם תוך שימוש באמצעים כמו ירי צלפים ברובים מקליבר זעיר.

אז היו הצהרות. בשטח – נאדא, כלום . הכל דיבורים ריקים. אין הרתעה . לו הדיבורים היו מגובים במעשים, במקום אבנים ובקבוקי תבערה הפלשתינאים היו משליכים סוכריות, אבל כאמור – רק דיבורים.

—————————————-

היה ברור שבנאום של נתניהו בעצרת האו"ם יהיו בעיקר גימיקים. הפעם אלו היו שתיקות ארוכות שאף אחד, לא באולם ולא מחוצה לו, לא הבינו מה משמעותן.

אז, כצפוי, היה גימיק וגם היה שיעור בהיסטוריה של עם ישראל ועוד כמה מנטרות ששמענו כבר עשרות פעמים. גם האנגלית המשובחת והשתיקות לא יכלו להסתיר את העובדה שבנאום לא הייתה מהות.

כמה פעמים אפשר לאיים על איראן? כמה פעמים ניתן להתחייב כי "כבר מחר אני מוכן לשבת עם אבו מאזן"?

אבל מה שהכי מעצבן בנוסף לחוסר התוכן הוא ההנחה שעומדת מאחרי נאום כזה – שאזרחי ישראל מטומטמים ויתרשמו מחזרה על הכלום הזה, שנטחן עד דק.

וכמה שעות בלבד אחרי נאום השתיקה, נרצח זוג בשומרון על ידי מחבלים. במקום לבזבז זמן על נסיעה מיותרת לאו"ם, עדיף שנתניהו יקים חמ"ל ממנו ינהל אישית את מלחמת החורמה באינתיפאדה הרצחנית. עד עכשיו לכל הצהרותיו בעניין לא היה כיסוי.