הזנחת כוחות היבשה של צה"ל: סכנה לביטחון ישראל

הזנחת כוחות היבשה של צה"ל: סכנה לביטחון ישראל

This post is also available in: enEnglish (אנגלית)

מאת ד"ר איתן שמיר ועידו הכט

קיצוצים דרמטיים בתקציב הביטחון כפו על צה"ל לפגוע ביכולות היבשה שלו. מדובר בטעות, בגלל שצה"ל חייב עדיין להסתמך על כוחות יבשה אמינים ויעילים כדי להתמודד עם האיומים האסטרטגיים הקיימים, ובמיוחד עם ירי הטילים של החמאס וחיזבאללה.

Paratroopers train on Mt Hermon. Photo: IDF Spokesman office
אימון צנחנים בחרמון. .צילום: לשכת דובר צה"ל

לפי דיווחים בתקשורת ולפי הצהרות רשמיות, הקיצוצים הדרמטיים בתקציב הביטחון כפו על הצבא לבחור באחת מתוך שתי אפשרויות: חיזוק התחומים החלשים יחסית בצה"ל – כוחות היבשה הניידים – או לחלופין לחזק עוד יותר את התחומים בהם צה"ל כבר חזק יחסית – ירי מנגד, ביון, סייבר וכוחות מיוחדים. מסתבר שבצה"ל בחרו באפשרות השנייה. ההשלכות של הבחירה על כוחות בסדיר ובמילואים משמעותיות: סגירת פרויקט נגמ"ש הנמר ודחיית פרויקט המרכבה 5; סגירת יחידות שריון, תותחנים וחיל אוויר; וצמצום דרמטי בשעות אימונים. סביר מאוד להניח שכוחות היבשה ימצאו את עצמם בבעיה, בדומה למצב לפני מלחמת לבנון השנייה.

ההנחה שעומדת מאחורי ההחלטה היא שהיכולות המיוחדות של כוחות היבשה לא רלוונטיות בקרב מול איומי העתיד, ולכן צה"ל זקוק להן פחות מאשר בעבר. במקום להשקיע ביכולות אלה עדיף לצה"ל להשקיע בירי מדויק לטווח ארוך ובפשיטות כוחות מיוחדים המסתייעים במודיעין מדויק, והכל במטרה למוטט לחלוטין את מערכי האויב.

עם זאת, יש כאן הנחה סמויה ולפיה אפשר באמת לחזות את האופי של האיומים העתידיים. בצה"ל מניחים שלא יעמדו, למשל, מול אויב אסימטרי (צבא אויב גדול בהרבה). צבאות האויב קיימים, אבל קובעי המדיניות בצה"ל יוצאים מנקודת הנחה שלא ייעשה בהם שימוש נגד ישראל. ניבוי העתיד הוא משימה קשה באופן כללי, וניבוי ההתרחשויות במזרח התיכון הסוער והגועש קשה כפליים. כמו שאף אחד לא יכל לחזות את ההפיכות בעולם הערבי אף אחד גם לא יכול לקבוע מה יהיה הסוף של אותן ההפיכות. עושה רושם שהאירועים באמת הביאו לכך שקטן הסיכוי למלחמה בעצימות גבוהה בין ישראל לשכנותיה בעתיד הקרוב, אבל אף אחד לא יכול לחזות את המצב בעוד חמש או עשר שנים.

כוחות היבשה ועזה

הרתעה היא עמוד התווך של המדיניות הביטחונית הישראלית. מי שרוצה להמנע ממלחמה יבשתית בהיקף רחב חייב להמחיש את המוכנות והנכונות שלו לצאת למלחמה כזו. במהלך עשרים השנים האחרונות ישראל יצאה לכמה מבצעים התקפיים שהתבססו רק על כוח ירי. האחרון, מבצע עמוד ענן בנובמבר 2012, השיג את מטרותיו הפוליטיות. עם זאת, המוכנות הברורה מאוד לגייס ולפרוס כוחות יבשה היתה חלק מאותה הצלחה. זאת ועוד, המתקפות האוויריות באותו המבצע לא השיגו לגמרי את מטרותיהן. כמעט כל המשגרים לטווח ארוך של החמאס נהרסו, אבל ארגון הטרור עדיין שיגר מעל ל-1,500 רקטות כנגד ישראל. בלי היכולות המדהימות של מערכת כיפת ברזל רק מתקפה יבשתית או כניעה פוליטית היו עוצרות את מטחי הרקטות. קיומו של כוח יבשתי חזק ואיכותי מרתיע את האויב מלנקוט בפעולות איבה שיגרמו לאותו הכוח לצאת לקרב, וחוסר בכוח יבשתי כזה פוגע בהרתעה.

צבאות שאינם שייכים למדינות ופועלים כיחידות עצמאיות לא ניתנים לעצירה על ידי פגיעה בכמה עמדות פיקוד, ויש לפגוע בכל יחידה עצמאית בנפרד. כנגד מספר קטן של יחידות אויב שמוגבלות לשטח קטן כמו עזה השילוב של כיפת ברזל ותקיפות אוויריות היה מספיק. אבל האם הן יספיקו גם נגד חיזבאללה, אויב שנפרס על פני שטח גדול בהרבה ולו כוח ירי – שכרגע מכוון כולו נגד ישראל – גדול מזה של מדינות רבות? אם ניקח את קצב ירי הרקטות של החמאס בנובמבר 2012, חיזבאללה יכול להמשיך בקצב כזה במשך תשעה חודשים.

האיומים שנשקפים מחיזבאללה ומסוריה

נכון שישראל הצליחה פעמים רבות להפתיע את אויביה ולהפחית את מספרם בתקיפה ראשונית מוצלחת. מבצע עמוד ענן הוא דוגמא טובה לטקטיקה כזו. עם זאת, אפילו אם חיל האוויר הישראלי יצא שוב למבצע מוצלח נגד חיזבאללה כמו ב-2006, או כמו המבצעים נגד החמאס ב-2008 וב-2012, גם אחרי הפגיעה הראשונית במאגריו חיזבאללה עדיין יוכל לשגר עשרות אלפי רקטות לעבר אזרחי ישראל. הרקטות לטווח קצר שבידי ארגון הטרור מכסות רבע מישראל, כולל מרכזי אוכלוסיה גדולים ותשתיות לאומיות חיוניות. גם בלי לדעת במדויק את מספר סוללות כיפת ברזל שבידי ישראל, ברור שהן לא יוכלו להדוף את כל הרקטות שישגר האויב. רק כיבוש איזורי השיגור וטיהורם על ידי כוחות יבשה יביא להפסקת הירי במהירות. ממשלת ישראל תצטרך להפקיר את אזרחיה אל מול הפגזות מתמשכות, בתקווה שבחיזבאללה ישברו לפניהם, או להורות לכוחות היבשה לפלוש, להשמיד ולהדוף את האחראים על השיגורים. פלישה כזו מחייבת את קיומו של כוח יבשתי גדול, שיכול לכסות במהירות שטחים נרחבים – כולל כלי רכב משוריינים ועמידים לטילים נגד טנקים ולמטעני חבלה כבדים – בסיוע אש ארטילריה וירי פצצות מרגמה.

IHLS – Israel Homeland Security

חיזבאללה הוא לא האויב החזק ביותר של ישראל. גם לאחר ההחלשות המשמעותית של הצבא הסורי לאחר מלחמת האזרחים המשתוללת במדינה, הוא עדיין יכול לעשות את כל מה שחיזבאללה עושה – ועוד הרבה יותר. סביר להניח שלא יהיה נסיון לפלוש לטריטוריה ישראל – אולי רק כדי להשיג נצחון תעמולתי כלשהו – אבל צבא סוריה יכול בהחלט לפתוח בהפגזות מסיביות על ישראל. בהתחשב במה שהסורים מעוללים לעצמם שום הפגזה ישראלית לא תעשה עליהם רושם. התשתית הכלכלית של סוריה הופגזה כולה בשנת 1973 בלי שום השפעה אסטרטגית. רק פלישה קרקעית לכיבוש איזורי שיגור, פלישה שתאיים על יציבות המשטר הסורי, תצליח להביא לסיום המלחמה. תקיפות אוויריות נגד ההנהגה הצבאית ונגד מטרות כלכליות יכולות לגרום לנזק פיזי חמור, אבל באופן יחסי כמעט ולא יגרמו נזק לסך הכוחות הסורים. רק פלישה יבשתית שתחייב את כוחות האויב להכנס לקרב יכולה להסב לסורים אבדות כבדות. כדי להשיג את המטרה הזו בלי מספר בלתי מתקבל על הדעת של אבדות בקרב חיילי צה"ל, הצבא חייב להחזיק בכוחות יבשה מצוידים ומאומנים היטב.

בעבר כבר עלתה הטענה, המוצדקת, שלכוחות היבשה הישראלים יש טווח פעולה מוגבל מאוד לעומת הטווח של רוב הרקטות והטילים שבידי האויב. אלא שאותם נשקים לטווח ארוך אינם מהווים את הרוב מבין הנשקים הזמינים, והם פגיעים יחסית למתקפות של חיל האוויר.

סיכום

קיצוץ בכוחות היבשה קל יחסית, אבל בנייתם ושיקומם מחדש קשים ונמשכים זמן רב. אימון חיילים נמשך חודשים, ורכישת ציוד ואימון קצינים בדרג הביניים נמשכים שנים.

יש שיטענו שהאופי של המלחמה השתנה, והצבא חייב להתאים את עצמו לעידן החדש. המשפט שחוזר על עצמו הוא "צה"ל חייב להשאר רלוונטי". אבל זה לא המצב. אופי המלחמה לא השתנה, עדיין מדובר בסכסוך אלים שנועד כדי להגיע להישגים פוליטיים. מה שהשתנה הוא האסטרטגיה של אויבי ישראל, הטכנולוגיות והמציאות הפוליטית. מאפייני מלחמות העבר מעולם לא נובאו במדויק, ובלתי אפשרי לדעת בוודאות איך תראה המלחמה הבאה. צה"ל חייב להשאר רלוונטי לא רק בתרחיש מסוים אחד, אלא להיות מסוגל להתמודד עם איומים שונים ומגוונים, כולל אותם איומים "ברמת סבירות נמוכה" שיכולים יום אחד להפוך למציאות.

המציאות הפיסקלית מחייבת את צה"ל לבחור באילו תחומים להתמקד. עם זאת, עושה רושם שהבחירות שנחשפו בפני הציבור מאיימות להפוך את צה"ל ללא רלוונטי בכמה תרחישים יחסית סבירים, אם לא מאוד סבירים. גמישות היא מאפיין חיוני עבור כל ארגון צבאי, והיא מחייבת כוחות יבשה חזקים.

ד"ר איתן שמיר, עמית מחקר בכיר במכון בגיןסאדאת למחקרים אסטרטגיים, הוא פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, והמנהל לשעבר של מחלקת דוקטרינת הביטחון הלאומי במשרד ליחסים אסטרטגיים.

ד"ר עידו הכט, פרשן ביטחוני עצמאי, מלמד תיאוריה צבאית והיסטוריה צבאית באוניברסיטת בר אילן, אוניברסיטת חיפה ובמכללת המטכ"ל של צה"ל. הוא מתמחה בדוקטרינה צבאית ובפרשנותה, ומכהן בסגל העורכים היועצים של Journal of Military Operations.

מאמרי BESA Center Perspectives פורסמו בעזרתם האדיבה של בני משפחת גרג רוסהנדלר.

BESA Center Perspectives מס. 225