עדות חוקרי השב"כ: ואנונו ביקש לקבל 100 אלף דולר תמורת סודות האטום

This post is also available in: English (אנגלית)

מאת עמי דור-און

את המניע למעשיו הסביר כך ואנונו  לחוקריו: "כל מה שרציתי היה לחשוף את פרצופה האמיתי של ישראל, המדינה המטורפת"; תחקירני "סאנדיי טיימס" היו ספקנים לגבי אמינות המידע "האטומי" שניסה מרדכי ואנונו למכור להם; קצה החוט היחיד שבאמצעותו  – כך העריכו – יוכלו לברר את האמת, היו עיתונאים ישראלים ששמם היה ידוע בעולם; "סאנדיי טיימס" החליט לשלוח לישראל תחקירן נוסף ל"בירור סופי". הוא נפגש עם העיתונאים הישראליים והציג להם שאלה אחת: "אני מבקש שתאמרו לי את האמת. האם יש לישראל נשק גרעיני או לא". כשהמידע הזה הגיע לידיעתו של  שמעון פרס שהיה ראש הממשלה באותם ימים, כינס פרס את "ועדת העורכים" וביקש מחבריה לא לפרסם דיווחים שיגיעו מ"מקורות זרים"  על המידע שהביא ואנונו מהכור בדימונה; סביר להניח כי גם כיום פועלים בישראל מרגלים מן הסוג  של ואנונו, וגם כאלה שהושתלו תחת מסווה בידי מדינות עוינות. הגיוני להניח כי חלקם מצויים במצב של "תרדמת" עד שיבוא "יום הפקודה".

תחת מעטה עבה של מדיניות "העמימות הגרעינית" מתאמצת ישראל לשמור מזה שנות דור, את הסוד הביטחוני הכמוס ביותר שלה.  למרבה צערה של המדינה מזה כעשרים שנה הערפול הגרעיני יתקשה להסתיר את הסוד , כיוון שמרדכי ואנונו, שהועסק כטכנאי בקריה למחקר גרעיני בדימונה, צילם את המיתקנים הסודיים, הבריח את התצלומים לחו"ל ואף טרח לגלות לתקשורת העולמית כי למיטב ידיעתו יש בידי ישראל לא מעט פצצות אטום מבצעיות.

מאז אותה חשיפה גרעינית מביכה שפורסמה בכותרות הראשיות של העיתון הלונדוני "סאנדיי טיימס" בידי  התחקירן הבריטי פיטר הונאם, נחטף ואנונו בידי סוכני "המוסד",  הובא לישראל, נדון ל-18 שנות מאסר ולפני שנים אחדות, לאחר שסיים לרצות את  מלוא העונש שנגזר עליו, הוא שוחרר, אף כי בתנאים מגבילים ונאסר עליו לצאת מתחומי ישראל.

i-HLS israel homeland security

מי הוא מרדכי ואנונו? האם באמת היה אידיאליסט אולטימטיבי הלוחם כנגד הסכנות הנובעות מהפצתו של נשק גרעיני כפי שהוא מנסה "למכור" את תדמית עצמו,  לוחם שהיה מוכן לאבד את חירותו תמורת מימוש חלומו, או אולי לא היה אלא מרגל-בוגד שתכנן למכור תמורת בצע כסף, את הסודות הכמוסים של מולדתו שאותם התחייב  שלא לחשוף לעולם.

כדי לענות על השאלות האלה חובה להפליג לאחור בזמן, לברר את העובדות האמיתיות ולראות איזו תדמית מסולפת, מוליכת שולל, נבנתה סביב מהות מעשיו של מרגל האטום – מרדכי הנוצרי.

מרדכי ואנונו, יליד 1954,  הגיע לישראל כילד ממרוקו, יחד עם הוריו,  במסגרת העלייה המאסיבית של סוף שנות החמישים. המשפחה מצאה את מקומה בשכונה ד' בבאר שבע. לאחר תום לימודיו בתיכון התגייס מרדכי הצעיר לצה"ל ולאחר שחרורו החל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת באר שבע. בתום לימודיו מצא עבודה, כרבים אחרים מתושבי בירת הנגב, בתור טכנאי ומפעיל לוח בקרה בקמ"ג (הקריה למחקר גרעיני) בדימונה.  במהלך עבודתו זומן ואנונו פעמים מספר לקב"ט של הכור כדי להבהיר את משמעות החשדות שלפיהם שהוא מתרועע עם "חוגים בלתי רצויים" ואף הוזהר שלוש פעמים. בהמשך הזמן, לאחר שנטל חלק באירועי מחאה נגד "הכיבוש הישראלי" שארגנו סטודנטים פלשתינים, זומן ואנונו ל"שיחות בירור" בשב"כ וגם אצל המלמ"ב (הממונה על הביטחון במערכת הביטחון). לחבריו סיפר כי הוצע לו לשמש "סוכן" אך הוא סירב.

מה היה מקור הטינה כלפי המדינה שהתפתחה בנפשו של מרדכי הצעיר באותם ימים קשה לדעת, כי האיש המופנם והמסוגר הזה שמר את רחשי ליבו לעצמו. דבר אחד ברור: לקראת המועד בו הפסיק לעבוד בקמ"ג, מיוזמתו, הוא הבריח אל האתר מצלמה ועל פי עדותו שלו, כפי שפורסמה ב"סאנדיי טיימס", הוא צילם בחשאי עשרות תמונות מאתרים שונים בקומות השונות של הקריה. באותם ימים, בראשית שנות השמונים של המאה החולפת, כנראה מאס ואנונו בעתיד שהיה צפוי לו בישראל והחליט לרדת. היעד המבטיח ביותר בעיניו היה סידני שבאוסטרליה – ואליה אכן הגיע ב-1985.

תחילה עסק ואנונו בעבודות מזדמנות  אך עד מהרה הבין כי אם רצונו להתערות – הוא חייב לחבור אל הקהילה המקומית. על אף העובדה שנולד וגדל במשפחה יהודית מסורתית, החליט ואנונו, שביקש להתנתק כליל ממקורותיו הרוחניים, לקרוע את עצמו מן היהדות. הוא פנה לכומר ג'ון מקנייט (John Macknight)  שעמד בראש הכנסייה האנגליקנית בעיר,  וביקש להתנצר, מתוך הערכה כי הקהילה הנוצרית תאמץ אותו אל חיקה וכך יוכל להשתלב ולהיקלט בקלות. ואכן ואנונו עבר את טקס הטבילה והתנצר. לימים, כאשר נודע הדבר להוריו בבאר-שבע, הם קרעו עליו קריעה ומבחינתם התייחסו אליו כאילו הלך לעולמו.

מזל הביש של ואנונו המשיך להתל בו גם באוסטרליה הרחוקה, כאילו הוכתב נתיב חייו בידי שמיים. אחד החברים בקהילה שאליה הצטרף מרדכי, הנוצרי החדש,  היה עיתונאי בשם אוסקר גררו (Oscar Guerrero)  דרום אמריקאי במקורו, שהועסק מספר פעמים כפרילאנסר בידי העיתון הבריטי "סאנדיי טיימס". מתוך ניסיונות ההתקרבות אל הקהילה חבר ואנונו לגררו  וסיפר לו את סודו הכמוס: על עבודתו בקמ"ג, על הצילומים שצילם ועל המידע שהיה ברשותו באשר ליכולת הגרעינית של ישראל. "החבר" החדש של ואנונו הבין שבדרך מקרה נפל לידיו "סיפור" ששווה זהב. כיוון שהכיר את שיטות העבודה המקובלות בתקשורת הבריטית, וחשב, ככל הנראה כי אם יצליח "למכור" את סיפורו של ואנונו תיפול גם לידיו חבילה נאה של מזומנים, הוא הסביר למרדכי הנוצרי-החדש מה האפשרויות הכספיות הגלומות בסוד שהוא נושא עימו.

את תוצאות השיחות בין השניים באותם ימים אפשר לכנות "משא ומתן עסקי" כיוון שמה שבאמת עניין את ואנונו, שלא עסק בעבודה קבועה ומקורות הכנסתו היו דלים למדי, הייתה השאלה: כמה יהיה העיתון מוכן לשלם תמורת מכירת סודות האטום של ישראל. כדי להשיג תשובה מדויקת פנה "הידיד" גררו למערכת בלונדון, סיפר על התגלית המרעישה שהתגלגלה לידיו, כולל המידע המפורט על סודות הכור והצילומים, ושאל אם יש להם עניין בסיפור. המערכת העבירה את ה"טיפ" לטיפולו של התחקירן המנוסה פיטר הונאם (Peter Honnam).

לימים, במסגרת תכנית רדיו של הבי.בי.סי, על "הנשק הסודי של ישראל",  סיפר  הונאם על ראשית הקשר עם מרגל האטום הישראלי. בעקבות ה"טיפ" הוא טילפן לאוסטרליה ושוחח עם ואנונו. ואנונו סיפר להונאם שבמסגרת הקמ"ג עבד במפעל להפרדת פלוטוניום, אחד היסודות הכימיים המשמש לייצור כלי נשק גרעיניים. ואנונו טען שיש בידיו צילומים רבים מכל אתרי הכור החשובים והסודיים וכי הוא מוכן להעמיד אותם לרשות העיתון תמורת תשלום שעל גובהו עדיין לא סוכם דבר.

i-HLS israel homeland security

הונאם היה נדהם. באותם ימים העריכו רוב קהילות המודיעין בעולם כי יש לישראל יכולת גרעינית, אך מעולם לא הוצגה בפני מישהו הוכחה לכאורה כה מוחשית החושפת את כל הסודות הכמוסים האלה שנשמרו במשך שנים תחת מעטה ביטחוני כבד ומדיניות של "עמימות גרעינית". הסיפור נשמע טוב מדי ותחילה עורר במערכת את החשד, כי מישהו מנסה "לעבוד עליה". בישיבת הנהלת המערכת הוחלט לעשות את הצעד העיתונאי המתבקש – לשלוח את הונאם לאוסטרליה כדי לנסות לבחון את החומר שהוצע למכירה.  הונאם טס לאוסטרליה ופגש את ואנונו ואת ידידו "המתווך" ואף ראה את צילומי הסתר.

כל הדיוט לא מקצועי בתחום האטום שראה את התמונות שצילם ואנונו בחשאי – צילומים שפורסמו בתקשורת בכל רחבי העולם ולימים אף הוצגו במרוכז  באתר FAS היוקרתי והמהימן (הפדרציה של המדענים האמריקאיים) – יכול היה להאמין שהם צילומי אמת או לא להאמין בכך, הכול תלוי ברמת הידע המקצועי בתחום הגרעיני. פיטר הונאם לא היה מומחה אך על פניו נראה לו הסיפור מהימן. כדי להיות בטוח שהסיפור לא "יברח" לעיתון אחר וכי הוא חוזר הביתה עם "השלל השמן" בידו כדי שאפשר יהיה לבדוק אותו לעומק, הוא הציע לואנונו לטוס איתו ללונדון, על חשבון העיתון, יחד עם ידידו גררו, ולהביא איתו את החומר הסודי שממנו סירב להיפרד. הונאם הסביר כי אחרי שתיבדק "החבילה האטומית" בידי מומחי גרעין בריטים אפשר יהיה לדבר על מחיר העיסקה. ואנונו שוכנע והשלישייה אכן טסה ללונדון. מטעמים של שמירת חשאיות אוכסן ואנונו, על חשבון העיתון, במלון כפרי מחוץ ללונדון וכל אימת שביקשו ראשי המערכת לשוחח איתו או לוודא פרטים מסויימים בסיפורו, הוברח ואנונו בחשאי למשרדי העיתון בלונדון.

"סאנדיי טיימס" הוא עיתון בעל שיטות עבודה רציניות. עורכי העיתון רצו מאד לפרסם את הסיפור שעתיד היה, להערכתם, להרעיש את העולם, אך חובתם העיתונאית הכתיבה להם לבדוק את הדברים עד למידת הוודאות הגדולה ביותר. כדי לקבל מענה לשאלה אם הצילומים מציגים את האמת או שהם רק "תרגיל עוקץ" הם הציגו את הצילומים יחד עם המידע שמסר ואנונו על הארסנל הגרעיני שפותח לדבריו בישראל, בפני פרופ' פרנק בארנבי (Frank Barnaby)  אחד מחוקרי האטום המובילים בריטניה וביקשו את חוות דעתו. חוות הדעת קבעה כי "זה נראה אמיתי" אך לא הייתה חד משמעית די צורכו של "סאנדיי טיימס". מטעמים של זהירות מקצועית מירבית החליטה המערכת לבצע עוד בדיקה. תחקירן נוסף של העיתון נשלח לישראל בניסיון לאמת את הפרטים "האטומיים" שמסר ואנונו, על משפחתו, על מגוריו בבאר שבע, על לימודיו. קצה החוט היחיד שבאמצעותו  ניתן יהיה לנסות ולברר את העובדות – כך העריכו אנשי "סאנדיי טיימס – היו עיתונאים ישראלים .

 פרטים נוספים בהקשר לפרשת ואנונו,  חשף העיתונאי יוסי מלמן ("הארץ" 21/04/04 ) שכתב כך: הדו"ח המקורי על כך שעובד בכור הגרעיני בדימונה, מרדכי ואנונו שמו, מתכוון להעביר מידע על פעילות הכור לעיתון "סאנדיי טיימס" הגיע לידיעת המימסד הביטחוני הישראלי באוגוסט 1986.

באותו מועד, אוגוסט 1986, יצר עיתונאי של "סאנדיי טיימס" קשר עם דור-און וביקש את עזרתו במטרה לקבל מידע על אדם בשם ואנונו "הטוען שהוא היה טכנאי בכור בדימונה". דור-און העביר את המידע לידידו יואב (פישי) דייגי ( Yoav Dayagi)  שהיה באותם ימים ראש מחלקת ביטחון שדה בצה"ל. כיוון שאבטחת הכור לא הייתה בידי צה"ל הועבר המידע לשב"כ ול"מוסד" ומיד הוקמה "ועדת היגוי" לטיפול במידע. בין חברי הוועדה היו דמויות מפתח כמו יוסי גינוסר מהשב"כ ושבתאי שביט, סגן מנהל המוסד באותם ימים… ראש הממשלה היה אז שמעון פרס. המידע החם נחת על שולחנו. פרס חשש מאד שמידע על "הבייבי" שלו – הכור בדימונה –  יפורסם בהרחבה. כדי למנוע זאת כינס פרס את ועדת העורכים  ובמסגרת דיווח   Off the record ביקש מהעורכים לא לפרסם דיווחים שיגיעו ממקורות זרים על המידע שהביא ואנונו מהכור בדימונה. המידע על אודות מה שביקש פרס הגיע ל"סאנדיי טיימס". התוצאה: העיתון הגיע למסקנה, לאחר שבועיים של התלבטות, כי סיפורו של ואנונו אמין והחליט לפרסמו".

דיווחו של יוסי מלמן היה תמציתי. האמת  הייתה זו: התחקירן של "סאנדיי טיימס" שהגיע לישראל יצר קשר עם אלי טייכר. אלי דיווח לי ושנינו נפגשנו בשלהי 1986 עם העיתונאי בלובי של "הילטון" בתל-אביב. אחרי שהציג את עצמו בפנינו ואף הזדהה סיפר לנו העיתונאי בתמצית את סיפור המידע שהציע להם ואנונו ואחר כך ביקש בקשה "פשוטה".

"אתם בוודאי יודעים את האמת על מה שמספר ואנונו. אני מבקש שתאמרו לי את האמת: האם יש לישראל נשק גרעיני או לא ואיך אני יכול להשיג מידע על ואנונו".

אלי ואני היינו מבועתים. כדי שלא תהיה טעות אף לא להרף עין  מיהרתי להשיב: "אין לנו כל מושג אם לישראל יש או אין נשק גרעיני. ולגבי ואנונו – אתה צריך לנסוע לבאר שבע ולנסות לברר היכן מתגוררת משפחתו ומשדם להמשיך בחקירותיך".

זה המקום להבהיר מדוע אחזה אותנו הבעתה. על פי תקנות הגנה שעת חירום הנהוגות בישראל גם אם אדם מוסר מידע ביטחוני שקרי למי ש"אינו  מוסמך" עלול מוסר המידע לעמוד לדין ולהיאסר על פגיעה בביטחון המדינה. עצם העובדה ששוחחנו עם עיתונאי שאותו לא הכרנו, שעלול היה לכתוב דבר שלא היה ולא נברא, כמו למשל שמסרנו לו מידע על פעילות הכור בדימונה – הייתה עלולה לגרום למאסרנו. וכיוון שלא רצינו להיכלא החלטנו להציג "כאילו" אנו משתפים פעולה. הבטחנו שנברר מה שאפשר ונחזור אליו.

כדי לבצר לעצמנו קו הגנה פעלנו בדרך מקבילה. אחיו של אלי היה קצין בכיר באמ"ן. אלי נטל על עצמו לדווח לאחיו ולבקש שיעביר את המידע למי שמוסמך לטפל בו. אני, מצידי, נטלתי על עצמי לטפל בבעיה במישור של הקשרים העיתונאיים. באותה תקופה הייתי אחד מהעורכים הבכירים של "מעריב". פניתי לעורך העיתון דאז, עידו דיסנצ'יק (Dissentshik Ido),  סיפרתי לו את סיפור המעשה, וביקשתי שיעביר את המידע לראש הממשלה שמעון פרס. עידו הבין את חשיבות העניין ומילא את בקשתי.

לא חלף זמן רב וחוקר שב"כ טלפן וביקש לפגוש את אלי ואותי.  נפגשנו בדירתו של אלי.
החוקר ניסה לדלות מאיתנו פרטים נוספים על מה ששמענו מן העיתונאי הבריטי ואנו הסכמנו לשתף פעולה בתנאי שנקבל אישורים ביטחוניים. כשלא נתקבלו אישורים  לא שיתפנו פעולה.

i-HLS israel homeland security

המשך המעשה רשום בספרי ההיסטוריה. שמעון פרס כינס את ועדת העורכים וביקש מה שביקש, כפי שכתב יוסי מלמן. אבל ההדלפה לא הייתה בדיוק הדלפה. עורך "הארץ" באותם ימים היה גרשום שוקן, שאחת מתכונותיו היסודיות הייתה שלא תמיד האמין למה שאומרים לו נציגי המימשל. כעיתונאי מנוסה ודייקן הוא ביקש לוודא את פרטי הסיפור. שליח "הארץ" בלונדון באותם ימים היה עיתונאי בשם אפרים צדקה. שוקן טילפן אליו, סיפר מה שסיפר, וביקש ממנו ליצור קשר עם מערכת "סאנדיי טיימס" ולברר פרטים נוספים.  לימים, כך סיפר פיטר הונאם  במספר ראיונות, הסתבר כי שאלותיו של צדקה היו בעיני מערכת "סאנדיי טיימס" האישור הסופי לאמיתות הסיפור. מכאן ועד הפרסום שהכה הדים עולמיים הייתה הדרך קצרה ביותר.

במקביל להתפתחות הפרשה בישראל התקדם  בלונדון המו"מ העסקי על התמורה שיקבל ואנונו בעבור "הסחורה הלוהטת". מה, באמת, היה הסכום שהציעה מערכת "סאנדיי טיימס" לואנונו תמורת חשיפה לכאורה של סודותיה הכמוסים ביותר של ישראל – זאת יודעים רק ואנונו ואנשי העיתון. אך המידע הזה נחשף, בסופו של דבר, בעת משפטו של ואנונו בישראל, כפי שפורסם ב"ידיעות אחרונות" (24/11/99) לאחר שאושר לפרסום בידי הצנזורה הביטחונית בישראל.

שני חוקרי שירות הביטחון הכללי שהעידו במשפטו של ואנונו תחת שמות הקוד "אלון" ו"יהודה" חשפו מעט משיטות החקירה המתוחכמות בפרשת ואנונו ויחד עם זאת גם הציגו את התשובה לשאלה באיזה מחיר היה ואנונו מוכן למכור את סודות הגרעין של מולדתו. יהודה סיפר על שאלותיו שניסו לברר מה הייתה המוטיבציה של ואנונו לחשוף את הסוד. "שאלתי אותו", העיד יהודה, "האם היית מוכן למכור את המדינה תמורת 100,000 לירות שטרלינג?. ואנונו השיב לי בשאלה: 100,000 שטרלינג? כל הדיבורים היו רק על 100,000 דולר". והוסיף יהודה: "ואנונו אמר לי שרצונו האמיתי היה לחשוף את פרצופה האמיתי של ישראל, המדינה המטורפת".

לאחר שהעיתון השתכנע באמיתות המידע שהציג מרגל האטום הישראלי עמד הכסף לעבור לחשבונו של ואנונו. לצערו הרב של ואנונו, גבר עליו יצרו והוא התפתה לנסוע לבילוי באיטליה עם צעירה בלונדינית העונה לשם "סינדי" שאותה פגש "בדרך מקרה" בלונדון. צעירה זו שהפילה את ואנונו בפח תשוקתו, לא הייתה אלא סוכנת "המוסד".  מאיטליה, כידוע לכל, נחטף ואנונו והובא בספינה ישראלית לכלא "שקמה" השמור והמבודד באשקלון. וכך, רק בדרך של מקרה רע, לא הצליח ואנונו להיפגש עם חבילת המזומנים הנאה שהעמיד לרשותו העיתון.

אלה העובדות שואנונו מנסה להסתיר במסגרת מסעו רב השנים והמתוקשר לצייר לעצמו תדמית כמעט אוטופית של שוחר שלום עלי אדמות המנסה למנוע מן העולם את הסכנות והפגעים הכרוכים  בהפצתו של נשק גרעיני. מנסה, וככל הנראה מצליח במידת מה, לפחות מן ההיבט התדמיתי. כך או כך על עובדה אחת אין מחלוקת: מרדכי ואנונו היה בוגד. ובוגד הוא בוגד.

סביר להניח במידה רבה של מהימנות כי גם כיום פועלים בישראל מרגלים, מן הסוג "האידיאולוגי" של ואנונו, או כאלה שהושתלו כאן בידי מדינות עוינות תחת מסווה כזה או אחר. הגיוני גם להניח כי חלקם פעילים בשטח בזמן אמת למען שולחיהם וכי אחרים מצויים במצב של "תרדמת" עד שיבוא יום הפקודה ומפעיליהם יוציאו אותם ממאורתם כדי להתחיל לאסוף  ולחשוף מידע. סביר מאד להניח גם כי, בסופו של דבר, ילכדו המרגלים האלה בידי שירותי הביטחון הישראלים. אבל כנראה לא סביר להניח שהמרגלים האלה יביטו במראה ויאמרו לעצמם את האמת בלי כחל וסרק: היינו בוגדים. לא פחות ולא יותר. כדי להקל על ייסורי מצפונם, אם יש להם כאלה, הם תמיד יעדיפו להיתלות בנסיבות "אידיאולוגיות" להסברת מעשיהם הנפשעים.

i-HLS israel homeland security