ראש המוסד הזהיר את מנהיגי נאט"ו: הטילים של אירן יאיימו על אירופה

This post is also available in: English (אנגלית)

מאת עמי דור-און

אפרים הלוי שהיה ראש המוסד הזהיר את צמרת נאט"ו: "בסיוע צפון קוריאה מפתחת איראן טילים ארוכי-טווח לפגיעה באירופה ובאמריקה".  לא רק איראן מנסה להצטרף למועדון המעצמות הגרעיניות; המרוץ האסלאמי אחר נשק גרעיני החל כאשר כבר ב-1969 ניסה מועמר  קדאפי לרכוש פצצת אטום מפקיסטאן תמורת 500 מיליון דולר;  במפגש מדענים בטריפולי אמר: "מי שיוביל את האסלאם למלחמה הבלתי נמנעת עם העולם המערבי במאה ה-21 יהיה מי שיחזיק בידיו פצצת אטום"; שאלה אחת נותרה ללא מענה: האם ארה"ב הפנימה את הלקח מהאופן בו הובילה לחיסול האיום הגרעיני הלובי – בכל מגעיה עם איראן.

בזירה הפוליטית-תקשורתית בישראל היה קיים נוהג שבמסגרתו ראש הממשלה מעניק ראיונות לתקשורת כדי שהעם יוכל להיחשף למידע בשאלות הקיומית: מה עשינו בשנה החולפת, לטוב או לרע,  ולאן מועדות פנינו כאומה בעתיד הנראה לעין. ראיונות מן הסוג הזה משמשים את הפוליטיקאי המצוי כבמה טובה להציג את מרכולתו. אך מה אמור לעשות קודקוד נבחר אם אמתחתו ריקה  מתוכן? מסתבר כי המענה לדילמה זו פשוט: תמיד טוב ויעיל לחזור אל המסלול של יצירת תרחישי אימה שמטרתם להבהיר לציבור הנדהם שרק הוא, הפוליטיקאי החכם, היושב במרומי צמרת השלטון, יודע איך להתמודד עם הסופה הקיומית העומדת להתרחש.

השיטה אינה חדשה וראשי ממשלה לא מעטים ניצלו אותה. אחד המתפעלים  המיומנים של יצירת תרחישי זוועה מן הסוג הזה היה ראש הממשלה אריאל שרון בטרם נעלם אל תוך שקיעת חייו. וכך, בשעה שכבר מילאו את העולם ידיעות על האיום הגרעיני מצד איראן כמו גם על מערך טילים נושאי ראשי-חץ כימיים בסוריה,  החליט אריאל שרון שהגיעה העת להבהיל את עם ישראל בהצהרה חמורה: "לוב עובדת במרץ רב על פיתוח פצצה גרעינית וככל הנראה היא המדינה הערבית המתקדמת ביותר בנושא זה". וכדי להוסיף "איום נורא" על "איום רגיל" ידע  שרון לספר  כי הלובים נעזרים במומחי גרעין מעיראק ואף מקבלים סיוע מדעי-טכנולוגי מפקיסטאן.

המידע המאיים שאותו "מכר" שרון לתקשורת ולציבור כ"חדשות לוהטות" לא היה  חדש ושרון יכול היה לדעת זאת,  גם אם לא קיבל מידע מדויק מזרועות הביון של ישראל והסתפק בקריאת עיתונים.

האמת היא שלוב אכן ניסתה במשך שנים להשיג יכולת גרעינית קרבית. לאחר הפיצוץ האטומי שהציגה פקיסטאן בפני העולם המשתאה במאי 1998, פרסמנו  ב"מעריב" – עמיתי אלי טייכר (Eli Tiecher) ואנוכי –  סקירה רחבה על תולדות "הפצצה האיסלאמית" שהולדתה הייתה תוצאה של שיתוף פעולה הדוק בין פקיסטאן לבין מדינות אסלאמיות נוספות, בעיקר לוב, שציפו לקבל נתח מן העוגה הגרעינית.

"הניסוי הגרעיני בפקיסטאן לא הפתיע איש במערב או במזרח" – כתבנו. "זה יותר מרבע מאה היה ידוע למערכות הביון של המעצמות כי הפקיסטאנים קיבלו החלטה אסטרטגית לייצר פצצת אטום כדי לאזן את האיום הגרעיני מצד הודו, שלה מערך נשק גרעיני מפותח ושהייתה המדינה החמישית בעולם שניסתה מה שהוגדר כ"מיתקן גרעיני לצורכי שלום" כבר ב-18 במאי 1974. כיוון שפקיסטאן סובלת מעוני קשה וממגבלות כלכליות חמורות, ומתוך רצון להשיג מימון ממדינות הנפט הערביות העשירות לצורך מימוש תכניותיה הגרעיניות, שיווקה פקיסטאן את הרעיון תחת הכותרת "הפצצה האסלאמית"….  כישרון ויכולת מדעית היו לפקיסטאן בשפע. גם סגל מדענים מוכשר מאין כמותו היה לה, לרבות ד"ר מוחמד עבדוס סלאם (Muhammad Abdus Salam) חתן פרס נובל בפיסיקה שהכריז כבר ב-1970 כי "הטכנולוגיה של הנשק הגרעיני אינה סודית. צריך רק, כמו בתשבץ, להציב את כל הפרטים במקום הנכון". רק כסף למימוש הפרויקט הגרעיני לא היה לפקיסטאן. את הכסף, כך העריך זולפיקאר עלי בוטו (Zulfikar Ali Bhutto) ראש ממשלת פקיסטאן באותם ימים,  ניתן יהיה להשיג משליט לוב, מועמר קדאפי (Muammar Muhammad el Gaddafi) אשר באחד הכנסים החצי-פוליטיים חצי-דתיים שלו בטריפולי בירת לוב אמר: "פצצת אטום היא המפתח למועדון המעצמות במאה ה-21. בלי פצצה, אנו, עמי ערב, משולים למי שיורים בחץ וקשת בעוד אויבינו זה מכבר המציאו את אבק השריפה".

לגבי קדאפי לא היו אלה מלים ריקות.  בקנאות ובנחרצות עמל קדאפי להשיג נשק גרעיני. חודשים ספורים לאחר שתפס את השלטון בלוב, ב-1 בספטמבר 1969, שלח את יד ימינו, מייג'ור עבד אל סלאם ג'אלוד,  (Abed el salam Galud)  לשיחה חשאית בקהיר עם נשיא מצרים דאז גמאל עבד אל נאצר (Gamal Abdel Nasser). "אני נוסע לבייג'ינג" אמר ג'אלוד לנאצר יותר כהודעה ולא כבקשת עצה, "כדי לרכוש פצצת אטום. לא פצצה גדולה. משהו קטן עד בינוני".

נאצר התייחס לעניין בספקנות רבה אך צייד את ג'אלוד בדרכון מצרי עם שם בדוי ונתן לו את ברכת הדרך לפגישה עם ראש ממשלת סין דאז, צ'ו אן לאי  (Zhou Enlai).  צ'ו נפגש עם ג'אלוד אך לאחר ששמע את מבוקשו הגיב בנימוס רב שפצצות אטום, "אפילו קטנות", אינן עומדות למכירה. צ'ו לא העלה את ג'אלוד על המטוס הראשון בחזרה הביתה, אלא שידך בינו לבין מוסלמי אחר, שהיה לקדאפי בעל ברית במחשבה ובמעשה. והאיש היה זולפיקר עלי בוטו.

בחירתו של בוטו בלוב הייתה הברירה הטבעית. קדאפי שחה בכסף והיה אחוז בולמוס להשיג נשק גרעיני. ללוב היה יתרון נוסף. היא הייתה שכנתה של ניז'ר, מדינה עשירה באורניום, ששליטה אז, קולונל קונצ'ה סייני  (Seyni Kountche)  הצהיר כי "מדיניות האורניום שלנו פשוטה. אנו מוכרים אורניום בכסף טוב לכל מדינה ואיננו בודקים מה טיב המשטר שלה".  וכך בא בוטו לביקור קצר בן יום ולילה בטריפולי וזכה לקבלת פנים משולהבת…. ההסכם בין שני המנהיגים נחתם בפברואר 1974. עיקרו היה: לוב תממן את המחקר והפיתוח הגרעיני הפקיסטאני עד לסכום של 500 מיליון דולר. בתמורה ל"תרומה הצנועה" תקבל לוב  גישה חופשית למתקנים האטומיים הפקיסטאניים, אל כל הידע שנצבר בהם, ו"לפחות שתי פצצות אטום מבצעיות".

לאחר מבצע 'סופת המדבר' ומפלתו של סאדאם חוסיין – כתבנו עוד בסקירה – כינס קדאפי את מיטב מדעניו למפגש מוטיבציה בראבאטה, ליד הבירה טריפולי, העיר בה שוכן בית החרושת  הגדול ביותר בעולם השלישי לייצור נשק כימי.

"הפסדנו את הקרב" אמר קדאפי למאזיניו "אבל לא את המערכה הגדולה. המערכה שתפרוץ בראשית המאה ה-21 בין האסלאם – העתיד להיות מעצמת-העל השנייה בעולם אחרי ירידת ברית המועצות – לבין תרבות המערב" … קדאפי הסביר לשומעיו, כי מי שיוביל את האסלאם למלחמה הבלתי נמנעת עם העולם המערבי יהיה מי שיחזיק בידיו פצצת אטום. "הכסף הלובי" אמר קדאפי "הטילים הבליסטיים שבידי סוריה והאטום הפקיסטני, יחזירו את האסלאם למעמדו הראוי, מעמד שנגזל ממנו בכוח. ומה שנלקח בכוח יוחזר בכוח גדול יותר".

העובדות האלה היו ידועות, כך סביר להניח, גם לזרועות המודיעין הישראלי העוקבות מזה שנים לא מעטות אחר התפתחות האופציה הגרעינית האסלאמית, כולל האיראנית – עוקבות ועל פי החובה החקוקה גם מדווחות לראש הממשלה. אבל לא רק המודיעין הישראלי מכיר את הסיפור.  קיימים לא מעט גורמים רציניים בעולם המעורים היטב בנושא. אחד מהם הוא "פדרציית המדענים האמריקאים" (FAS) אשר בסקירתה על אודות 'נשק להשמדה המונית בלוב' נכתב כך: "מומחי מודיעין מגדירים את לוב כאחת מבין המדינות המסוכנות ביותר מנקודת הראות של הפצת נשק להשמדה המונית, כולל אמצעי לחימה גרעיניים. למרות שהעניין בתחום פיתוח היכולת הגרעינית הלובית פג במידת מה כיוון שהיכולת הטכנולוגית של לוב מאד מוגבלת, הרי גוברת מאד הדאגה נוכח  המאמץ המשמעותי שמשקיעה לוב בתחום הנשק הכימי להשמדה המונית". יחד עם זאת כתבו מדעני הפדרציה כי ללוב יש יכולת לשגר ראשי-חץ גרעיניים ו/או כימיים באמצעות טילי "סקאד" ו"פרוג" המצויים ברשותה וכן באמצעות מפציצי "טופולוב 22" בעלי טווח בינוני המהווים חלק מהמערך הקרבי האווירי של לוב. הערכה דומה לגבי יכולותיה ההתקפיות של לוב פורסמה גם בדו"ח של סוכנות הביון המרכזית של ארה"ב (CIA) שהוצג בפני הקונגרס ב-1999. הדו"ח קבע כי לוב היא אחת מחמש המדינות הערביות שיש ברשותן נשק להשמדה המונית.

אם נצא מתוך ההנחה כי שרון התעלם ביודעין מן החומר הגלוי הרי ידיעה אחת בהקשר ליכולות הגרעיניות הלוביות לא יכלה לחמוק מידיעתו.  בראשית שנות ה-2000 פורסם בסוכנויות החדשות בעולם וגם בעיתון "הארץ" שציטט ידיעות שפורסמו בחו"ל,  כי ראש המוסד דאז אפרים הלוי (Efraim Halevi) נפגש באירופה, תחת מעטה סודיות,  עם בכירי נאט"ו, והציג בפניהם עובדות לגבי היכולות הגרעיניות  של איראן, עיראק, לוב וסוריה. הלוי הבהיר לשומעיו כי הסכנה מהתפתחות זו אורבת לא רק לישראל אלא לכל חברות נאט"ו. "איראן משקיעה כסף רב בפיתוח טילים ארוכי-טווח המסוגלים להגיע למטרות באירופה ובעתיד גם לצפון אמריקה". הלוי אף הוסיף כי איראן מפתחת את היכולת הגרעינית במקביל למערך ההתקפי הכימי שלה שבמסגרתו כבר הופקו 'כמויות גדולות של גזי עצבים".  לגבי לוב הציע הלוי לבכירי נאט"ו לעקוב מקרוב אחר ההתפתחויות במדינה זו "העוסקת בפיתוח טילים ארוכי-טווח בסיוע של צפון קוריאה".

במסגרת הניסיונות להבהיל את הציבור הישראלי באיום של סכנת השימוש בנשק "מן הסוג הגרוע" ראוי להאיר נקודה אחת בפרופורציה הנכונה.  במשך שנים רבות  היו מי שניסו להציג את מועמר קדאפי בתור "משוגע פנאטי". האמת שונה. בשנות שלטונו הרבות  נהג קדאפי באורח מחושב והגיוני במעשיו. אולי מטעמים של תדמית השמיע  קולות שבעיני המערב נשמעו מוזרים, או אף לא הגיוניים.  אך כשם שהבין קדאפי בעבר כי לא כדאי לו להקים תשתית גרעינית ליד בירתו, טריפולי, מחשש לתקיפת-חיסול אווירית ישראלית ו/או אמריקאית, כך הוא ידע כי בידי ישראל מצוי "נבוט התקפי" מאיים –  צוללות ה"דולפין", אשר על פי פרסומים זרים נושאות טילי שיוט עם ראשי חץ גרעיניים.

האיום הפוטנציאלי הכפול הזה הבהיר לקדאפי כי אם יתקוף את ישראל בנשק להשמדה המונית, גרעיני או כימי, או אז "המהלומה השנייה" הישראלית תהפוך את  לוב לשממה מדברית צחיחה ורדיואקטיבית, שנפש חיה לא תוכל לשרוד בה. ובדיוק מן הסיבה הזו, למרות כל האיומים והמעשים חורשי הרע, אפשר לומר בוודאות כי קדאפי שהוצא להורג באוקטובר 2011 בידי המון מהפכני זועם, היה  שליט שראה בעין מפוכחת את המציאות ואת ההשלכות המסוכנות לגבי עתידה הקיומי של לוב אם ימשיך במאמציו להשיג יכולת גרעינית התקפית.

אמת  זו הסתברה לעולם לקראת סוף 2003, כאשר קדאפי החליט שלוב תודיע בפומבי על כוונתה להפסיק את מאמציה לייצר נשק גרעיני, ולפתוח את כל מתקניה הגרעיניים והכימיים לפיקוח המומחים של הקהילייה הבינלאומית. ההצהרה הזו, שהפתיעה את ישראל ומדינות רבות נוספות במערב, הייתה תולדה של מגעים חשאיים שהתקיימו בין לוב, ארה"ב ובריטניה. המגעים הללו נשמרו בסוד כמוס מחשש לדליפה שתחסל את המאמץ הדיפלומטי החסוי. אפילו שירותי המודיעין של ארה"ב ובריטניה, שבדרך כלל נוהגים להעביר מידע רלוונטי למדינות "עמיתות", הסתירו מישראל את המהלכים שננקטו מול המשטר הלובי בניסיון להביאו לפירוק תעשיית הגרעין ולהניאו מהמשך הפיתוח של יכולותיו בתחום האופציה הצבאית הגרעינית.

בסופו של דבר ברור כי כתוצאה  מהבנה ריאלית של המציאות מצדו של קדאפי, חוסל, בדרכי שלום והידברות, נתיב אחד של איום גרעיני מצד מדינה אסלאמית על ישראל. ואולי, רק אולי, יוכל גם נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד, ללמוד משהו מועיל דווקא ממעשיו של שליט לוב המנוח מועמר קדאפי. בינתיים שאלה אחת נותרה ללא מענה: האם ארה"ב של הנשיא אובמה הפנימה את הלקח מהאופן בו חוסל האיום הגרעיני הלובי בכל מה שקשור למגעיה עם איראן ואם היא פועלת – במסגרת המגעים המתקיימים כיום –  למימוש הלקח הזה גם לגבי המשטר הפונדמנטליסטי של טהרן.