"לישראל יש נשק גרעיני" – הצהיר מי שהיה שר ההגנה של ארה"ב

This post is also available in: English (אנגלית)

מאת עמי דור-און

בשימוע בסנאט העלה רוברט גייטס טיעון חריג ומוזר שלפיו "איראן  שואפת לפתח נשק גרעיני רק לצרכי הרתעה, משום שהיא מוקפת במדינות המחזיקות בנשק גרעיני: פקיסטן, רוסיה, ישראל וכוחות הצי של ארה"ב במפרץ הפרסי"; התבטאויות בלתי זהירות של מנהיגים ישראליים בנושא "האופציה הגרעינית" מהוות סכנה פוטנציאלית להפסקת הסיוע הכספי של ארה"ב לישראל" בגלל חוק הקרוי "תיקון סיימינגטון". 

כברק מתנפץ מבין ענני סופה שחורים, השופך את אורו הבוהק עד אל קצה האופק הנעלם, כשהוא חושף את המציאות המוסתרת בחשיכה הכבדה,  נפלה על ישראל, לקראת סוף 2006, הצהרתו ה"אטומית" המפתיעה של מי שהיה באותם ימים המיועד לתפקיד שר ההגנה של ארה"ב, ד"ר רוברט גייטס, בעת השימוע שנערך לו בסנאט לקראת השבעתו. במלים חד- משמעיות  מסר  גייטס לאור השמש את הסוד שלפי הטענה  ביקשה ישראל,  מזה כחמישה עשורים,  לשמור מאחורי מסך בלתי חדיר כאשר הצהיר:  "לישראל יש נשק גרעיני".  גייטס לא טען כי המדובר בדעתו  האישית  או בהערכת גורמי הביון האמריקאים אבל החשיפה הבלתי צפויה שלו הוצגה בסנאט כעובדה שלכאורה שמה קץ למדיניות העמימות הגרעינית.  גם אם אפשר להניח שההצהרה "הבומבסטית" גרמה לישראל נזק ביטחוני, הרי החלק החמור יותר היה טמון באמירתו התמוהה הנוספת של גייטס, אם להשתמש בלשון המעטה, כי "איראן בעצם שואפת לפתח נשק גרעיני רק לצרכי הרתעה, משום שהיא מוקפת במדינות המחזיקות בנשק גרעיני: פקיסטן ממזרח, רוסיה מצפון, ישראל ממערב וכוחות הצי של ארה"ב במפרץ הפרסי".

הדברים האלה של גייטס עוררו תמיהה רבה בקרב חברים בוועדת הסנאט שקיימה את השימוע כיוון שבעצם הם סתרו את תמונת האיום האיראני שהציג  המימשל של הנשיא ג'ורג' דבליו בוש  בפני הציבור האמריקאי. אחד החברים בוועדת הסנאט  שאל,  בלגלוג מסוים, אם השר המיועד מאמין שנשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד שיקר כשאמר שאיראן אינה פועלת להשגת נשק גרעיני.

"כן, אדוני", השיב גייטס בפסקנות, אך יחד עם זאת הוסיף אמירה משונה לא פחות, כי אזהרותיו של הנשיא אחמדינג'אד על "מחיקת המדינה היהודית מהמפה" אינן בהכרח מדיניות איראנית ממשלתית.

גייטס לא היה קוטל קנים ביטחוני. במשך 26 שנה שירת במערכת הביון האמריקאית ואף כיהן במשרה הרמה של ראש סוכנות הביון המרכזית בתקופת מימשלו של הנשיא ג'ורג' בוש האב.  מה אם כך היה מקור הצהרותיו החריגות?

הערכות המודיעין של ארה"ב לגבי "האופציה הגרעינית" של ישראל, כפי שבאו לידי ביטוי בדברים שהשמיע מזכיר ההגנה המיועד בעדותו, לא נולדו בחלל ריק ולא התבססו רק על מימצאי מודיעין-איסוף של סוכני CIA בעולם ובישראל. תרומה משמעותית לביסוס התפיסה המנחה את קהיליית המודיעין במערב לגבי האופציה הגרעינית של ישראל, צמחה מהתבטאויות בלתי זהירות, ואולי אף חסרות אחריות, של מנהיגים ישראליים. באופן רשמי התמידה ישראל להיאחז במשפט המפתח: "ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני למזרח התיכון ולעשות בו שימוש". אבל עמדה רשמית לחוד ופטפטת לחוד. סקירת השלל של התבטאויות חריגות מצד מנהיגים ישראליים במשך שנים יכולה  אולי להסביר מדוע השמיע איש הביון המומחה הזה השמיע את ההצהרה המדהימה.

הראשון שרמז על הכיוון  שאליו שואפת ישראל להגיע,  לפני כמעט 50 שנה  היה לא אחר מאשר פרופ' ארנסט דוד ברגמן, יד ימינו של דוד בן-גוריון בתחום הגרעיני,  ומי שכיהן כיו"ר הראשון של הוועדה לאנרגיה אטומית. בראיון לרפאל בשן ("מעריב" 13/5/66) הבהיר ברגמן כך: "עכשיו כבר למדברים על  "אופציה גרעינית". לדעת הפרשנים זה אומר  להגיע מבחינה טכנית לשלב בו המדינה קרובה, עד כמה שניתן, לאפשרות של ייצור פצצה גרעינית עצמית, מבלי להיכנס למעשה לייצור נשק גרעיני… אבל הדבר החשוב ביותר להבין הוא שעל ידי התפתחות אנרגיה לצרכי שלום מגיעים לאופציה גרעינית. אין שתי אנרגיות אטומיות".

חלפו שנים אחדות של שקט אטומי-תקשורתי ואז הכריז פרופ' אפרים קציר, בעת כהונתו כנשיא המדינה, כאשר נפגש במעונו הרשמי עם קבוצת כתבים לענייני מדע מארה"ב ומאירופה (1/12/74) כי "לישראל יש פוטנציאל גרעיני". כאשר נשאל על ידי אחד הכתבים שהבינו את משמעות ה"פצצה התקשורתית" שהנחית להם קציר, אם "הפוטנציאל הזה איננו נושא מדאיג", השיב קציר ללא הרהור: "מדוע צריך נושא זה להדאיג אותנו. שידאג העולם". והעולם אכן שמע בקשב רב וגם דאג.

לא חלף זמן רב ומחולל הסערה הבא בתור היה משה דיין, באותם ימים (פברואר 1976) ח"כ מן המניין. בראיון לטלוויזיה הצרפתית הצהיר דיין בבירור: "יש לנו אפשרות לייצר פצצה אטום כבר עתה.  אם יכניסו הערבים פצצה אטומית למזה"ת באיזה זמן בעתיד, מן הדין שתהיה לנו פצצה לפניהם, אך כמובן לא כדי להשתמש בה ראשונים". דיין הוסיף הסבר מדוע לדעתו נדרש לישראל פוטנציאל  גרעיני: "אנו מדינה קטנה ואמריקה  כבר איננה השוטר של העולם. עלינו להגן על עצמנו". דיין לא הסתפק בראיון בצרפת. הוא השמיע דברים דומים גם בראיון לטלוויזיה האיטלקית שהתקיים בביתו בצהלה. כאן הרחיב דיין את היריעה והסביר: "ניהלנו מלחמות ומעולם לא הרהרנו באפשרות של שימוש בנשק גרעיני. אולם המצב משתנה לחלוטין כאשר מדובר במנהיגים כמו מועמר קדאפי או מנהיגי עיראק שאיש אינו יכול לחזות מראש את התנהגותם, אם ירכשו נשק גרעיני".

הצהרה ברורה ביותר השמיע, כעבור שנים אחדות, מאיר כהנא, אז חבר כנסת. בעת ארוחת בוקר במועדון העיתונות הלאומי בוושינגטון, הגיב כהנא בתשובה לשאלה "אטומית" של אחד העיתונאים בעקבות פרסום פרשת הריגול של מרדכי ואנונו: "כמובן שיש לישראל נשק גרעיני. וכי מדוע עלינו להסתיר זאת?" כהנא, שקרא באותה הזדמנות לשחרר את ואנונו, הוסיף:  "אני חושב שהוא (ואנונו) עשה מעשה נפלא. אני מעדיף שכל העולם ישנא את מדינת ישראל מנצחת – מאשר יאהב מדינת ישראל מתה". דברי כהנא הוקלטו על ידי כתב של רשת טלוויזיה בכבלים שמכר את ההקלטה לרשתות החדשות הארציות.

תרומה חשובה ביותר לחשיפת המדיניות האטומית של ישראל תרם לא אחר מאשר שמעון פרס שהתבטא בנושא גם כאשר היה ראש הממשלה וגם כאשר כיהן כשר לפיתוח האזורי בממשלתו של אהוד ברק. בהיותו ראש המשלה (4/1/96) הצהיר פרס, כבול בחלום השלום שהוא נושא בחיקו שנים רבות, במלים חד-משמעית: "תנו לי שלום ואוותר על הגרעין". המשמעות המדינית של ההצהרה באה לידי ביטוי פרשני ברוב אמצעי התקשורת בעולם שעיקרה היה זה: לישראל יש נשק גרעיני, אבל במחיר מסוים – השלום, למשל – היא תהיה מוכנה לוותר עליו.

לא עברו שנים מספר ופרס פסע צעד נוסף קדימה בהתיחסותו למדיניות הגרעין של  ישראל.  בראיון לעיתונאי הבריטי פטריק סיל, שפורסם ב"אל חיאת" היוצא לאור בלונדון, סיפר פרס: "לא רציתי את הירושימה כאשר יצרתי את האופציה הגרעינית. יצרתי אותה כדי להגיע לאוסלו". פירוש רש"י: הנשק הגרעיני של ישראל – אם אמנם הוא קיים – לא נועד למלחמה אלא כדי לאפשר את בואו של השלום. 

מבחינה עניינית הצהרתו של רוברט גייטס, מזיקה ככל שהייתה,  עדיין לא הייתה עובדה מוגמרת בעיני המימשל האמריקאי. איש לא חשד באותם ימים שגייטס ראה במו עיניו פצצת אטום כחול-לבן ולכן גם לא ננקטו נגד ישראל האמצעים הנדרשים לפי החוק האמריקאי. אולם כאשר אהוד אולמרט,  שכיהן כראש ממשלת ישראל ב-2006  – אולי בפליטת פה או במהלך מכוון – הזכיר בתשובה לשאלת מראיין בטלוויזיה הגרמנית את שמה של ישראל כמעצמה גרעינית,  בנשימה אחת עם צרפת, רוסיה וארה"ב, אמירה כזו הופכת לבעלת משמעות שגורמת סערה רבתי.

השאלה אם נכון להביא לידיעת העולם כי כאשר מדברים על ההערכה  שישראל חברה מכובדת במועדון של המעצמות הגרעיניות אכן עוסקים באמת לאמיתה,  הסעירה לא אחת את הציבור הישראלי וגם את מנהיגי העולם. אבל במדינה חשובה אחת להודעה של אולמרט אסור היה  להיקלע לדיון פומבי וציבורי.  מדינה זו היא ידידתנו הגדולה, ארה"ב , המקפידה בקשיחות  רבה על הוראות החוק.  ובדבריו של אולמרט  הייתה טמונה סכנת נזק פוטנציאלי גדול לישראל, הרבה יותר מכפי שהציבור יכול היה להעלות על דעתו.

פוטנציאל ההיזק קשור בתיקון חקיקתי קטן, כמעט זניח, בספר החוקים של ארה"ב. התיקון הזה שנתקבל ב-1976 קרוי "תיקון סיימינגטון" ((Symington Amendment  על שם יוזמו, הסנאטור הדמוקרטי סטיוארט סיימינגטון, שעיקר פעילותו הציבורית רבת השנים, עד מותו, הוקדשה למניעת הפצתו  של הנשק הגרעיני.  באופן היבש ביותר אפשר לומר כי במסגרת חוק הפיקוח על סיוע החוץ האמריקאי, הרי על פי "תיקון סיימינגטון", "אסור לארה"ב להעניק סיוע ביטחוני, או כלכלי, למדינה המעבירה לאחרות, או מקבלת מאחרות, מידע העוסק בציוד להעשרה גרעינית,  או למדינה המפתחת נשק גרעיני,  או מנסה את השימוש בו". התיקון הזה אינו מאפשר למימשל, ואף לא לנשיא, שיקול דעת. החוק קובע חד-משמעית שבמקרה כזה חייבת ארה"ב להפסיק מיידית את הסיוע, מכל סוג.

"תיקון סיימינגטון" כבר עמד במבחן המציאות. בפעם הראשונה הוא הופעל  על ידי הנשיא ג'ימי קרטר שהורה ב-1977 על הפעלת סנקציות ביטחוניות וכלכליות נגד פקיסטאן לאחר שהסתבר כי מדינה מוסלמית זו עוסקת בחשאי בהקמת  מיתקן להעשרת אורניום. הפעם השנייה בה הופעלת הוראת "התיקון" הייתה  במאי 1998. בעקבות ניסוי גרעיני שבוצע על ידי הודו שאחריו, כעבור ימים מספר, הגיע ניסוי גרעיני פקיסטאני – הורה הנשיא ביל קלינטון להפעיל סנקציות, ביטחוניות וכלכליות, כנגד שתי המדינות.

כדי להבין עד כמה חמורים הפרסומים ,  חשוב לבחון את מספרי הסיוע האמריקאי. מזה שנים מקבלת ישראל מארה"ב, מדי שנה, סיוע בהיקף של כשבעה מיליארד דולר. מחצית הסכום כסיוע ביטחוני ומחצית כסיוע כלכלי. בנוסף לכך מעניקה ארה"ב לישראל ערבויות לגיוס מיליארדי דולרים נוספים בשוק הפיננסי האמריקאי. לא צריך להיות כלכלן מעמיק הגות כדי להבין איזו מפולת כלכלית-ביטחונית עלולה לנחות על קיומה של ישראל אם אמנם תחסום ארה"ב את צינור הסיוע הכספי הזה  מתוך אילוצי הפעלתו של "תיקון סיימינגטון".

*

תרומה קטנה אך משמעותית ביותר לממלכת התעלומה והסוד של ישראל הוסיף ב-1999 יפתח שפיר ממכון יפה באוניברסיטת תל אביב. בראיון שהתפרסם ברוב עיתוני גרמניה הסביר שפיר, כי ישראל יכולה לייצר ראשי נפץ גרעיניים קטנים דיים לצורך התאמה לצוללת הישראלית מסוג "דולפין". כאן ראוי להבהיר כי על פי פרסומי יצרן הצוללות  הגרמני מסוגלת ה"דולפין" לשאת ולשגר 12תריסר טילי שיוט, ולפי פרסומים זרים יכולים טילים אלה – למשל מן הסוג "פופאיי טורבו" שאותם מייצרת ישראל – לשאת ראשי חץ גרעיניים[1].

תמצית כל הפטפטת האטומית במשך השנים  מביאה רבים מבכירי קהילות המודיעין השונות במערב ובמדינות ערב, וכנראה גם באיראן, להערכת מודיעין בסיסית האומרת כי לא זו בלבד שיש בידי ישראל נשק גרעיני וטילים לשגר אותו אל מטרות אויב, אלא שבנסיבות מסוימות היא גם מסוגלת להפעיל אמצעי לחימה כזה  במסגרת יכולת "המהלומה השנייה", כדי לפגוע אנושות בכל אויב שיעז לתקוף אותה או אפילו רק לאיים  בהשמדת מדינת היהודים.