איראן – סכנה גרעינית גם ללא פצצה

איראן – סכנה גרעינית גם ללא פצצה

הכור בבושהר: סכנות הקרינה הרדיואקטיבית

9642119_sבמקרה אסון הנובע מפעילות  חריגה – סיסמית או התקפית – צפויה מפולת של הכור, בדיוק כמו זו שהתרחשה בכור בפוקושימה שביפאן; קטסטרופה  כזו אם תתרחש בבושהר, תגרום נזקים כבדים, בעיקר רדיואקטיביים,  גם בכל מדינות המפרץ הפרסי העשירות בנפט ובגז: בחריין, כוויית, עומאן, קטאר, סעודיה ואיחוד הנסיכויות. הקרינה עלולה לפגוע באופן חמור באפשרויות  השייט במפרץ הפרסי שהוא נתיב הנפט החשוב בעולם. תוצאת אירוע כזה תהיה זינוק חד במחירי הנפט שבעקבותיו תיקלע כלכלת העולם למפולת.

עמי דור-און

כל מי שמצוי בהיסטוריה של תעשיית הגרעין האיראנית חייב לדעת, כי דווקא האתר הנחשב כפחות “בעייתי” ומדאיג,  הוא המסוכן ביותר לאיראן, לשכנותיה במפרץ הפרסי וגם לעולם המערבי. האתר הזה הוא הכור לייצור חשמל בעיר בושהר (Bushehr)  שעל גדות המפרץ הפרסי; הפגמים הטכנולוגיים הקיימים בכור בבושהר והסכנות הצפויות  לו במקרה של “אירוע חריג” – אם במדובר במיתקפה עוינת או ברעידת אדמה – מהווים יתרון אסטרטגי מנקודת ראות ישראלית וזאת מן הטעם הפשוט: לישראל  קל מאוד לתקוף את הכור בבושהר ולגרום נזקים רדיואקטיביים  שאולי יהיו משמעותיים יותר מתקיפה ישראלית כנגד אתרי האטום האיראנים המיועדים לייצור נשק גרעיני.

את היתרון הזה קל להבהיר בדוגמה מעשית. אם כוח תקיפה ישראלי  – אווירי או ימי – יפגע בכור בבושהר יגרם לאיראן נזק אקולוגי חמור שיבהיר לכל העולם עד כמה אוויליים האיומים בהשמדת ישראל שמערכת השלטון של אחמדינג’אד משגרת לאוויר העולם. כדי לייצר נזק מן הסוג הזה אין צורך בתקיפה ישראלית רחבת היקף של להקי מטוסים כנגד אתרי גרעין איראניים. ההיגיון הפשוט אומר כי די שצוללת מסוג “דולפין”, שכמותה מופעלות אחדות בחיל הים הישראלי, תגיח בחשאי אל חופי בושהר ותנחית בחשאי צוללנים שיחבלו במערכת הקירור של הכור. חבלה כזו תגרום תוך זמן קצר לביקוע כל מערכות הכור, להפסקות חשמל מאסיביות בכל רחבי איראן, לפגיעה בתשתיות אלקטרוניות ואפילו לאובדן יכולת השליטה השלטונית.  וכמו בצ’רנוביל תהיה איראן חייבת לפנות לשנים רבות מאוד את כמיליון תושבי עיר המחוז בושהר.

פיתוחה של תכנית הגרעין האיראנית החל בשנות ה-60 של המאה ה-20.  בתקופת השאה מוחמד ריזא פהלאווי זכתה איראן לסיוע אמריקני, צרפתי וגרמני בהפעלת תכנית גרעין אזרחית “למטרות שלום” (קרי: להפקת חשמל). את השלבים הראשונים של הקמת הכור בבושהר הובילה חברת “סימנס” הגרמנית.  הכור שמערכת הצינון שלו מבוססת על קירור באמצעות מי ים, נבנה  במרחק כמה מאות מטרים משפת הים בחוף המזרחי של המפרץ הפרסי הסמוך לבושהר. ב-1979, בעקבות עמדתו הדתית של האייטולה ח’ומייני שדגל בכך שפיתוח נשק גרעיני אינו עולה בקנה אחד עם דת האיסלאם, הושעתה התוכנית. עם התייצבות השלטון הפנאטי-איסלאמי ברפובליקה האיראנית, לאחר מותו של ח’ומייני ,נכנסו הרוסים לתמונה הגרעינית. מאז ועד היום עסקו מהנדסים וטכנאים של סוכנות האטום הלאומית הרוסית בהשלמת הכור “הגרמני” והפיכתו  לכור “רוסי”.  לפני כחצי שנה חובר הכור לרשת החשמל האיראנית. כושר הייצור של הכור מגיע בערך ל-15% מצריכת החשמל הארצית.

לצערם של האיראנים הכור בבושהר סובל מבעיות טכניות קשות, כמו אלה הקיימות בכורי גרעין יצרני חשמל ברוסיה שהידוע  בהם הוא הכור שקרס בצ’רנוביל.  הבעיות בעיקרן פשוטות אך טומנות בחובן סכנות חמורות. התכנון ההנדסי של המערכת  היה רשלני והביצוע פגום. למשל: באוקטובר אשתקד, בתום  שנים של דחיות וכחצי שנה אחרי הפעלת כור החשמל בבושהר, הופסקה הפעילות לאחר שאותרו בעיות חמורות במערכת הקירור כאשר מתחת לתאי הדלק  הגרעיני נמצאו ברגים שמסיבה בלתי ברורה “נשכחו” בעת ההקמה.

עובדה חמורה נוספת, שלא הוקדשה לה מלכתחילה חשיבה טכנולוגית ותכנון  נאות, היא שאתר בושהר נבנה ממש על קו שבר גיאולוגי פעיל – המפרץ הפרסי.  הסכנה במיקום הזה נובעת מכך שבמקרה של  פעילות סיסמית חריגה  – רעידת אדמה למשל – צפויה מפולת של הכור, בדיוק כמו זו שהתרחשה בכור בפוקושימה שביפאן,  או אולי אף יותר מכך – כמו הקטסטרופה שהתרחשה בצ’רנוביל. אסון מן הסוג הזה אם יתרחש בבושהר, יגרום נזקים כבדים, בעיקר רדיואקטיביים, לא רק באיראן, אלא גם בכל מדינות המפרץ הפרסי העשירות בנפט ובגז: בחריין, כוויית, עומאן, קטאר, סעודיה ואיחוד הנסיכויות.  הקרינה הרדיואקטיבית באוויר ובמים במקרה של קטסטרופה כזו  עלולה לפגוע באופן חמור ביותר באפשרויות  השייט במפרץ הפרסי שהוא נתיב הנפט החשוב ביותר בעולם. התוצאה של אירוע כזה תהיה זינוק חד במחירי הנפט שבעקבותיו תיקלע כלכלת העולם למפולת חמורה.

כיוון שאופציה כזו קיימת מוזר הדבר שהעולם המערבי עוסק באובססיביות תקשורתית ופוליטית, רק באפשרות  התקיפה הישראלית בנוסח הריסת כור הגרעיני העיראקי “אוסיראק”, במתקפה אווירית ב-1981 שזכתה לכינוי “מבצע תמוז”. יתכן מאוד כי כל “המהומה הגרעינית” המאיימת על תודעת העולם, בעידודה הפעיל והיעיל של ישראל,  איננה אלא תרגיל הסחת דעת מן העיקר. כל מי שמכיר את “הראש היהודי הממציא לנו פטנטים” יכול להגיע לכלל מסקנה כי אין זה הכרחי לחזור על שיטות פעולה היסטוריות, אף אם הוכיחו את עצמן, ותמיד עדיף לבחור באופציות התקפיות שהאויב כלל אינו חושב עליהן.